מה לעזאזל

זה לא הגיוני

הסדרה מצוירת גורמת לי לבכות.

צפיתי ב"משאבי אנוש", סדרה של נטפליקס, סדרת בת של "פה גדול", וזה פשוט קשה.

דווקא לסדרות המטופשות האלו

יש את הדרך הכי ישרה וכואבת להתמודד עם דברים כואבים

כמו אהבה נכזבת

או מוות.

צפינו בדמות מתה ובכל קרוביה מתאבלים עליה.

צפינו בחוויות של הדמות לקראת המוות.

בתחושות של הדמות

בכאב שכולם סביבה חווים

בעוד היא

כמעט ולא מודעת.

צפינו בשתי דמויות מתאהבות

נלחמות אחת על השנייה

עד שאהבה עשתה אותן משוגעות

והם נאלצו להיפרד ולאבד הכל.

לעזאזל עם הרגישות שלי.

אני לא חושבת שאני יודעת לעכל דברים כאלו.

אז למה לעזאזל אני ממשיכה לצפות?

אולי כי זה הדבר היחיד

שמוציא ממני רגשות

ומוכיח לי שוב ושוב

שגם אני אנושית.