מה לעזאזל

אני רוצה לספר לכם סיפור

זה סיפור על אהבה

על פחד

על כאב

ועל אמון.

יותר נכון, על חוסר אמון.

זה הסיפור של עמית.

לפני הרבה זמן

כשעוד הייתי בזוגיות ולא הכרתי את הכלוב

הייתי נכנסת לדבר עם אנשים באופן אנונימי בכל מיני צ'אטים.

הגבר שלי לא ידע מזה.

יום אחד נכנסתי והתחילה שם שיחה

שיח כיפי ומעניין

עם בחור בשם עמית.

הוא היה מבוגר ממני בשנתיים או שלוש, לא יותר מדי.

היה בינינו קשר טוב.

השיחה עמדה להסתיים ומיד הצעתי לו לעבור לטלגרם.

הוא פתח חשבון במיוחד, וקרא לעצמו בשם שכמעט זהה לשם שלי.

והתחלנו לדבר באופן יומיומי.

הסתרתי את זה מהגבר שלי.

למה? לא יודעת.

לא היה מה להסתיר.

אלו היו שיחות רגילות.

צחקנו קצת, דיברנו על עבודה, דיברנו על חיי האהבה שלנו.

לי הייתה זוגיות ארוכה.

ולו?

לו היו כל מיני בחורות שהיו באות כשהיה קורא להן.

הוא היה מודיע לי רבע שעה לפני שהיא באה

נעלם לי לכמה שעות

וכותב לי שוב כשהיא הולכת.

לא ידעתי איך הוא נראה

זה לא הפריע לי

הבטחנו שנשאיר את זה אנונימי

בלי תמונות

כי אני הייתי אישה תפוסה.

לילה אחד ישבתי עם הגבר שלי

הראיתי לו משהו אצלי בטלפון

וקפצה התראה מעמית.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

זה היה ריב גדול.

צרחות, צעקות, האשמות, המון בכי.

לבסוף הוא ראה את השיחה ונרגע מעט

אבל עדיין

הגבר שלי לא אהב את עמית.

יום לאחר מכן

כשיצאנו לקנות משהו יחד

הטלפון שלי צלצל.

זו הייתה הפעם הראשונה שעמית התקשר אליי.

דרך הטלגרם, כמובן.

הגבר שלי כעס

האשים אותי בשקר שוב

אבל אני נשבעתי לו שזה לא קרה מעולם.

כעסתי על עמית.

ביקשתי הסבר.

הוא פשוט אמר שהוא רצה לדבר.

אז התחלנו לדבר יום לאחר מכן.

הוא היה קם בבוקר

יוצא לעבודה שלו במפעל יוניליוור שבצפת

וכשהיה מגיע

היה מתקשר אליי.

אני הייתי בדרך לעבודה שלי.

והגבר שלי?

בדרך כלל ישן.

השעות היו מוקדמות.

6, אולי 7 בבוקר.

שיחה של שעה

ואז יום עבודה עמוס

הודעות פה ושם

ואז הביתה

ואז היה זמן לדבר עם הגבר שלי.

אבל גם עם עמית.

הגבר שלי לא אהב את זה.

הוא הרגיש מקום שני.

ניסיתי להסביר לו שאין פה כלום.

אני לא אוהבת את עמית.

אני אוהבת אותך.

הוא כעס ולא האמין.

יום אחד

השיחה כולה נמחקה.

נסו לתאר לעצמכם איזה כאוס זה יצר.

הגבר שלי חשב שאני מוחקת שיחות.

מסתירה ממנו דברים.

אני לא הסתרתי כלום!

עמית מחק הכל!

למה הוא מחק?

כי הוא כעס עליי שלא עניתי לו כמה שעות.

כן כן, מה ששמעתם.

הבחור האינטרנטי שנכנס לחיי

החל להרגיש שאני מתעלמת ממנו

ולכן מחק הכל.

אחרי שהסברתי לגבר שלי את אי ההבנה הזו

רבתי עם עמית.

הסברתי לו שזה לא יכול לקרות.

שאני חיה עם גבר עתיק

אחד שגם ככה חושב שאני מסתירה דברים

אין צורך לתת לו סיבות נוספות לחשוד.

עמית הסכים.

עמית קיבל.

המשכנו הלאה.

זו הייתה תקופה קשה ביני לבין הגבר שלי.

המון ריבים, המון חיכוכים

והיחיד שהיה שם כדי לשמוע את הכאב שלי

היה עמית.

הוא אף פעם לא אמר את זה

אבל יכולתי לשמוע בקול שלו

שהוא לא אוהב את הגבר שלי.

הגיוני בסך הכל.

הוא שמע רק סיפורי זוועה.

רק את הכאב שחוויתי.

יום שישי אחד

חזרתי מהעבודה

הגבר שלי בדיוק בא.

נשיקה, חיבוק, אוכל ולמיטה

לשנ"צ של שישי

הרגע המתוק ביותר בשבוע.

ראיתי הודעה מעמית, קצת לפני השנ"צ

בערך בשעה 12:00

הסתכלתי בלי להיכנס להודעה וחשבתי לעצמי

אענה לו כשאקום, מה כבר יכול לקרות?

אז זהו, שקרה.

התעוררנו אחרי כמה שעות, פתחתי את הטלגרם.

הכל ריק.

אין הודעות מעמית.

הכל שוב נמחק.

לעזאזל, המנוול הזה!

ביקשתי ממנו שלא יעשה את זה!

כתבתי הודעה זועמת

הרגשתי את הכעס כשהקלדתי

וכשסיימתי, זרקתי את הטלפון לצד.

לאחר כמה שעות

כשהרמתי את הטלפון

ראיתי שההודעות עדיין עם וי אחד

והוא? כתוב שלא היה מחובר הרבה זמן.

ניסיתי להתקשר, זה לא מתאפשר.

הוא חסם אותי.

בגלל כמה שעות ללא מענה

הוא חסם אותי.

ההודעות עדיין עם וי אחד עד היום.

חיפשתי אותו באותו המקום.

חיפשתי אותו בכל מקום אפשרי.

לא מצאתי אותו מאז ועד היום.

הגבר שלי לא סלח לי על עמית.

עד היום האחרון שלנו יחד, הוא כעס על הקשר שלי איתו

הוא שנא אותו

וכתוצאה מכך

הוא שנא כל גבר שהתיידד איתי בשנים האחרונות

כולם קיבלו את הכינוי המביך

עמית 2

כאילו אפשר היה להחליף את עמית הראשון.

זו לא הייתה אהבה.

לא במובן הרומנטי.

זו הייתה חברות.

הרגשתי בנוח להיות איתו בקשר.

אף פעם לא רציתי אותו לעצמי

אבל השיחות בינינו עשו לי טוב.

כבר השלמתי עם המצב.

לעולם לא אמצא את עמית.

חיפשתי מחליף, גם זה לא יקרה.

אבל לפעמים

כיף לי להיזכר בסיפור הזה

ולחשוב

מה היה קורה

אם הייתי עונה במקום.

מוקדש לעמית.

אני מתגעגעת אליך.