שעתיים.
זה בערך משך הזמן שדיברנו.
בטלפון כמובן.
השיחה זרמה
מאוד בקלילות
בלי תקיעות
אפילו הקליטה עשתה עמנו חסד
והצלחנו לנהל שיחה רציפה
עם דיליי קטנטן
אבל נסבל לחלוטין.
הוא הצחיק אותי המון
הוא נהנה לשמוע מה שאני אומרת
הוא צחק ממני.
האנשים שמכירים אותי יודעים
הכי חשוב לי שיצחקו מהבדיחות שלי
והוא צחק.
והוא נהנה לשמוע אותי מדברת.
הרגשתי חופרת
חיכיתי שהוא יגיד שנמאס לו.
עכשיו הוא מתייאש
עכשיו הוא מנתק
עכשיו הוא מוותר
והוא שרד כמו גדול.
השעון היה היחיד שלא שיתף איתנו פעולה.
המשיך לזוז
מהר מדי
לכיוון הלא נכון
וכשהוא קלט מה השעה
הוא רצה ללכת לישון
הציע לי עסקת חליפין
לתת לו את מה שהוא רוצה
בעבור חמש דקות נוספות על הקו.
חייכתי לעצמי
בידיעה שגם אני קצת עייפה
(החנקתי מספר פיהוקים)
ואמרתי לו בקול רגוע
"עוד לא
אולי בפעם הבאה".
איך אני שונאת שיחות טלפון.
איך אני אוהבת שיחות בין שתי נפשות.
עכשיו אפשר ללכת לישון :)
