כאב של פרידה.
זה מה שאני מרגישה עכשיו.
אני נאלצת להיפרד ממנה
מהמנטורית שלי
זו שנתנה לי את הכלים הראשונים להצלחה
זו שבנתה לי בסיס חזק ויציב
זו שהסבירה לי
שהכאב יעבור
אבל הסיפוק יישאר לנצח.
ממנה אני נאלצת להיפרד.
ההיגיון אומר שהייתי צריכה לעזוב אותה ברגע שנפרדתי ממנו.
בכל זאת
היא יושבת בטריטוריה שלו
וההגעה אליה הייתה מסורבלת ומאריכה לי את היום.
אבל אני רגשנית מדי בשביל לפעול עם היגיון
אז נשארתי איתה.
במשך שעתיים בשבוע היא נתנה לי הכוונה
כלים להמשיך ולהתמיד
הרימה אותי מהרצפה
(לפעמים גם פיזית)
ותמיד אמרה לי
"זה כואב?
יופי.
בדיוק שם זה צריך לכאוב.
את מתקדמת נהדר".
באמת הרגשתי נהדר איתה.
יצאתי משם היום בהבנה
שאני לא יודעת מתי אחזור
ואם בכלל.
בחצי השנה הקרובה לא אהיה אצלה
אולי בעוד חצי שנה
דברים ישתנו
ואז יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו.
עד אז
אני שולחת לה נשיקה וחיבוק
מאחלת לה שתמיד תשמור על הגישה החיובית שלה
ובעיקר מבקשת סליחה
גם ממנה
על שעזבתי
אבל גם מעצמי
שהרשיתי לעצמי להיקשר למקום
שאף פעם לא באמת יהיה שלי.
איך מכבים את הרגשות האלו?
איך מפסיקים את הדמעות?
שואלת בשביל חברה.
