אני האישה הכי מגעילה בעולם.
לפחות ככה אימא שלי חושבת.
מכירים את הנשים האלו שמפתחות הפרעות אכילה בגלל סוכנת דוגמניות אחת שאמרה להן פעם אחת שהן לא רזות מספיק?
אז אם אחת הנשים הזו הייתה גרה עם אימא שלי
היא מזמן הייתה מתאבדת.
אימא שלי מוצאת כל יום דרכים חדשות לקרוא לי שמנה.
אתמול היה מקרה קלאסי.
היא אמרה לי להפסיק להתאמן במקום שבו אני מתאמנת בקביעות
וללכת לחדר כושר במקום
כי לטענתה
"זה לא באמת ספורט"
או
"גם ככה את לא יורדת בהיקפים"
והכי מדהים
"מה זה משנה שאת נהנית אם את לא מתחטבת?"
דאמ.
היא שוכחת שהייתי חיה על נוגדי דיכאון לפני שהייתי מתאמנת שם.
וסתם שתבינו
היום פגשתי מאמנת שלא ראיתי כמה חודשים
והיא אמרה לי שפלג הגוף העליון שלי התפתח מאוד
שרזיתי בבטן
ובכללי
שאני נראית חזקה הרבה יותר מפעם.
או היום.
ממש עכשיו.
תנו לי להסביר.
הייתי אצל אבא שלי בצהריים.
ישבנו לאכול בסביבות השעה 13:00.
היה מטורף.
אחלה בשר ואווירה משפחתית.
עכשיו רציתי לאכול ארוחת ערב
ואימא שלי הסתכלה עליי ואמרה לי
"אבל אמרת שכבר אכלת אצל אבא שלך".
אאוץ'.
כנראה שנשים שמנות לא צריכות לאכול יותר מארוחה אחת ביום.
כי זה בטוח בריא.
אני שונאת את הגוף שלי.
אני שונאת את העולם הזה.
אני שונאת את הגנטיקה המחורבנת שהיא הורישה לי
אני שונאת את השמנופוביה שהיא הדביקה לי
אני שונאת להיות רעבה
אני שונאת אוכל
אני שונאת הכל.
לא טוב לי.
כל כך רע לי לחיות כאן.
אני שונאת את המבט הביקורתי שלה כשאני מוציאה מהמקרר לידה כל דבר שהוא לא בקבוק מים.
אני מוכנה לעשות הכל כדי להיות רזה.
עשרים קילו פחות.
זה מה שאני צריכה.
עצמות בולטות באגן
ידיים רזות
רווח בין הירכיים
כי מה שווים כל השרירים
ומה שווה ההתקדמות הספורטיבית
אם הבטן שלי עדיין נפוחה
(במיוחד כשאני במחזור)
ואימא שלי מוצאת דרכים מיוחדות להשתמש בזה נגדי?
עוד מישהי פה מרגישה כמוני?
