אנשים לא מבינים כמה זה קשה לכתוב סיפור.
הסיפורים הטובים מתחילים במקרה
כשצץ לך רעיון גאוני בראש
משהו שמסקרן אפילו אותך
ואת אומרת לעצמך
"אני חייבת לפתח אותו".
את מתבשלת עם הרעיון כמה ימים
עד שאת יודעת איך את מתחילה.
את חייבת לסחוף מהפרק הראשון.
מי שלא מתאהב אחרי פרק אחד
נוטש את הסיפור שלך.
אז את עושה כמה שאפשר
כדי שבפרק הראשון יהיה על גבול השלמות.
תוך כדי שאת ממשיכה
את מתחילה לחשוב על הצרה שהדמות שלך נופלת אליה
ואז את צריכה לחשוב איך לחלץ אותה משם.
וזה לא קל לעשות את זה בלי קיטשיות.
אז בסוף עולים להם כמה רעיונות
שמתגבשים יחדיו לכדי פיתרון הגיוני ומגניב
ואז את צריכה לחשוב על קווי העלילה שיובילו לשם.
את חייבת לעשות את זה נכון.
אסור לזה להיות תלוש מהמציאות.
זה חייב להיות הגיוני.
דבר שיוביל לדבר
לזכור שלא פתחת קצה בלי לסגור אותו
לוודא שלא סתרת את עצמך כשעובר הזמן
ולאט לאט
את מתחילה לחיות בתוך הטקסט שלך.
את יושבת וחושבת לעצמך
על כל הפרטים הקטנים האלו
ואז דעתך מוסחת מהעולם החיצון.
זה לאו דווקא דבר רע.
אבל למרות הכל
הבעיה הכי גדולה שלי
היא שאני לא מוצאת זמן ואנרגיה לשבת ולכתוב הכל.
פאק.
לכתוב סיפור זה קשה.
למה לעזאזל השבוע התחלתי את הסיפור החמישי שלי?
מזוכיסטית.
