נשבר לי הלב.
תנו לי להסביר.
(טריגר - אירועי השבעה באוקטובר)
הייתה כתבה בערוץ 12 לפני כמה דקות
על אסון חדר האוכל של קיבוץ בארי
ובה סופר על שתי הניצולות היחידות בסיפור.
הראשונה שניצלה הייתה יסמין.
יסמין הגיעה לקיבוץ עם בן זוגה טל
חיפשה מחסה לאחר המסיבה ונקלעה לסיטואציה.
כשמנהיג המחבלים רצה להיכנע
הוא לקח איתו את יסמין
כדי לוודא שלא יירו בו.
ואז יסמין יצאה משטח האש.
טל לא שרד.
אבל יסמין כבר לא הייתה שם לראות אותו מת.
הניצולה השנייה הייתה הדס.
תושבת הקיבוץ שחיה בו עם עדי בעלה.
כשהתחילו היריות בחדר האוכל
נשכבו שניהם על הרצפה וניסו להתגונן.
הדס הרגישה פצועה
הרגישה שהיא טובעת בדם
וכשהרימה את ראשה ראתה חור בעורק הראשי של עדי.
כן.
ככה הבינה הדס שאהבת חייה כבר לא איתה יותר.
43 שנים יחדיו
ילדים ונכדים
וככה לאבד אותו.
אז חשבתי לעצמי
איך מתמודדים עם אובדן כזה גדול?
איך קוברים אדם שכל כך אהבת?
אחד שלא הגיע לו למות
שסתם היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
ועדיין
לעדי היה מזל
כי הוא לפחות חי את חייו עם אהבת חייו עד יומו האחרון.
לעומתו
הדס תחיה עכשיו עוד שנים רבות
בלי הגבר שלה לצידה
בלי העוגן והמשענת.
ואני שואלת את עצמי
האם אלו חיים ששווה לחיות?
כשיגיע יומי
אני מקווה שהוא יגיע לפני היום של אהבת חיי
כי אני לא רוצה להעביר את החיים בלעדיו
אפילו לא דקה מהם.
בעצם
אולי עדיף שנמות יחדיו
באיזה תאונה קטלנית
העיקר שלא ניאלץ לחיות ככה
האחד בלי השנייה.
דרוש שותף למוות זוגי אך רומנטי בעוד כמה עשורים.
