עברתי עכשיו על תמונות ישנות
אלו ששמתי בארכיון של האינסטגרם
אלו שלא רציתי למחוק
אלא שסתם לא רציתי לראות ולהראות לכל העולם.
היו שם הרבה תמונות שלי איתו.
היינו מאושרים פעם.
כזה זוג חמוד.
באחת התמונות שנינו צוחקים
אני כמעט נופלת ולו רואים את הגשר בשיניים.
איזה זוג מתוק.
אילו תמונות ישנות.
שנת 2020
אפילו 2021
בשנת 2022 הוא לא רצה שנצטלם יחדיו
ובטח לא רצה שאפרסם...
כנראה שגם הוא ידע שזה אבוד.
אני לא אשכח את הטיול שלנו באירופה
שבו כל פעם שביקשתי ממנו שנצטלם ונעלה לאינסטגרם
הוא היה אומר לי
"מה הטעם?
גם ככה עוד מעט ניפרד שוב ותמחקי".
בזמנו זה ממש פגע בי
זה קצת הרס לי את החוויה
כי אולי זה קצת מטופש
אבל מה שנשאר מחוויות העבר אלו תמונות
זכרונות ויזואליים
ומהטיול ההוא
אין לי אפילו אחד
כי הוא התנגד.
בן הזוג הבא שלי
יהיה חייב להיות אחר.
אני רוצה שיצטלם איתי
אני רוצה שיכין לי אלבום תמונות מרגש כשנחגוג שנה או שנתיים ביחד
(כמו שאני עשיתי לו כשהיינו יחדיו שנתיים)
אני לא רוצה להרגיש שהוא מתבייש להיראות לידי
לא רוצה להרגיש שהוא לא בטוח בקשר שלנו
זה לא הוגן.
התמונות האלו גרמו לי להתגעגע
לזוג הקטן והחמוד ששם
שחייך ועשה פרצופים מצחיקים למצלמה
הזוג הזה שהרגיש כאילו הכל קטן עליו.
איזה באסה שהזוג הזה מת.
לפעמים אני שואלת את עצמי
האם אהבה כל כך גדולה
באמת יכולה למות?
זו הייתה אהבה חולה
אהבנו עד כאב
התגעגענו בכל רגע
מה השתנה?
איך הפסקנו לאהוב אחד את השנייה?
והאם
איפשהו
עמוק בפנים
האהבה הזו עדיין קיימת?
ואז אני עונה לעצמי
ברור שהיא קיימת.
אני אוהבת אותו כל כך.
הבעיה היא לא האהבה
הבעיה זה הוא
הוא עצמו פשוט לא קיים יותר.
אם הגבר שלי
הגבר האמיתי שלי
הגבר מהתמונות בשנת 2020 יחזור
אני ארצה אותו יותר מהכל.
את הבחור התמים והנאמן
זה שפחד עליי ודאג לי כל שנייה
את החיוך עם הגשר
את הצחוק המתגלגל
את כפות הידיים הגדולות והמלטפות
את כל כולו בעצם.
מוקדש לאהובי משכבר הימים.
אני אוהבת אותך
אני תמיד אוהב אותך
ואני אתאבל עליך עד יומי האחרון.
