סוף סוף אמרת לי את האמת.
(אזהרה - פוסט ארוך)
זה היה המוצא האחרון שלך.
עם דמעות בעיניים אני אומרת לך
שאנחנו צריכים לסיים את ההתקשרות הזו.
זה לא בריא
זה לא הוגן
אתמול אמרת שאתה מקנא לי
והיום הבנתי שאני מקנאה לך.
אני שונאת לקנא.
סיפרת לי על האירוע של אתמול
על הבחורה שביקשה שתיתן לה את מה שהיא צריכה
ואתה הסכמת.
והיית עדין.
אבל אתה לא צריך להיות עדין!
אני מכירה אותך.
אתה סדיסט אמיתי.
אתה מתענג מהכאב של האישה שמולך
כמו שאני מזוכיסטית אמיתית
שמתענגת מהכאב שמוענק לי.
אתה מספר לי על זה
ואני משתגעת.
זו הייתה צריכה להיות אני!
אני שונאת מסיבות ואירועים פומביים
אבל אם הייתי איתך אתמול בערב שם
הייתי עושה עיניים לכולם
מוודאת שאתה רואה
מרימה את המכנסון שלי עוד קצת למעלה
חושפת עוד טיפה את הפלחים והקעקועים
מחכה לראות מתי תאבד שליטה עצמית ותעניש אותי.
בבקשה תעניש אותי.
היית צריך להעניש אותי!
אבל הענשת אחרת.
אתה אומר שאתה לא בטוח לאן זה יתקדם ביניכם
אתה לא מכיר אותה מספיק כדי לדעת.
אבל איתי כן חשבת על זה.
על הילדים שלנו
על הבית שנוכל להקים ביחד
על זה שנוכל להיות משפחה.
אתה יודע כמה אני רוצה משפחה.
למה?
למה איתי כן חשבת על זה?
"כי את זה משהו מיוחד"
אתה עונה.
זו תמיד התשובה שלך
לכל שאלה שאני שואלת.
למה אתה מדבר איתי עד אמצע הלילה?
למה אתה לא יכול להתנתק ממני?
למה אתה מחכה להודעות שלי?
"כי את זה משהו מיוחד"
שוב ושוב ושוב.
הודעה בשש בבוקר
תמונה במיטה
"הלוואי שהיית כאן איתי"
אתה כותב
העיניים שלך אדומות
אתה טוען שלא עישנת כלום חוץ מסיגריות
אתה מצפה שאשכב לידך כשאתה מסריח מסיגריות?
"איתך לא הייתי מעשן יותר"
אתה אומר.
איך תדע אבל?
אף פעם לא סיפרתי לך למה אני באמת שונאת ריח של סיגריות.
לא סיפרתי כמעט לאיש.
(יש מי שמעוניין לשמוע?)
ביקשת ממני שלא אמחק את השיחה בינינו
כדי שיהיה לך זיכרון ממני
זיכרון מאיתנו
אבל תכלס
היא כואבת לי.
אתה כואב לי.
לא אמחק את השיחה
מפאת הכבוד שלי אליך.
אבל אחרי שסיפרת לי על ההיא
אחרי שהבנתי שאני מקנאה
הבנתי שהקשר הזה לא חיובי.
אז אמרתי לך שזהו זה
סיימנו כאן.
וכמוצא אחרון
ניסיון להציל את זה
להציל אותנו
אמרת לי את האמת.
"אני אוהב אותך.
ואני רוצה אותך לעצמי".
עניתי לך
"אני יודעת.
גם אני אוהבת אותך.
לכן אנחנו צריכים לסיים את זה".
כואב לי בלעדיך.
