אני לא אוהבת רחמים.
כשאני מקבלת משהו שאני לא ראויה לו
מחמאות לדוגמא
אני לרוב דוחה אותן
ואנשים זועמים
אבל זה המצב.
כשמחמיאים לי
ולתחושתי אני לא ראויה לזה
אני דוחה את המחמאה בלי לחשוב פעמיים.
אפילו יותר מזה
זה מכעיס אותי
זה מרגיש לי שמחמיאים לי מתוך רחמים
אני לא מעוניינת ברחמים שלכם.
אל תחמיאו כשאין בכך צורך.
אל תיתנו לי דבר שאיני ראויה לו.
זה בדיוק מה שהוא עושה.
הוא נותן לי מקום שאני לא ראויה לו.
מקום של כבוד
אני לא ראויה ליחס החם הזה
ובינינו?
אני גם לא ממש רוצה בו
אבל הוא בטוח שאני ראויה ורוצה
לכן הוא נותן לי אותו.
עם כל כמה שירקתי עליו
השפלתי אותו
קיללתי וגידפתי
הוא עדיין מכבד אותי.
ולא
הוא לא נשלט
לכן הקללות לא גרמו לכבוד לצמוח
להיפך
הן היו אמורות לגרום לו לוותר
אבל הבן זונה עקשן
ואני עדיין חשובה לו
God knows why
למרות שהבהרתי לו
שאין לו מקום אצלי בעולם.
כן
אני יודעת מה אתם חושבים.
"אם הוא כל כך משתדל
לא הגיע הזמן לסלוח?"
התשובה הקצרה היא פשוט
לא.
התשובה הארוכה היא
אני לא כועסת
זה פשוט.
פשוט אין לי אמון באיש הזה
אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת לו מהפה
והוא יודע את זה
אמרתי לו את זה אינספור פעמים
"יש לך מילה של עמידר"
ועדיין
משום מה
הוא רוצה אותי בחיים שלו.
אז או שהוא מטומטם
או שהוא מגלה בעצמו צדדים חדשים של מזוכיזם.
כי אם אני והוא נהיה בקשר
בין אם בכוונה ובין אם לא
אני אעשה את המיטב כדי לגרום לו לסבול.
מגיע לו.
אחרי כמה שהוא הכאיב לי
מגיע לו שיכאב לו
מגיע לו שישרוף לו
כמו שהלב שלי שרף.
אין מקום להתבלבל
יש החלטות נכונות
ויש החלטות שגויות.
כמעט כל ההחלטות שקיבלתי בנוגע אליו
היו שגויות.
ההחלטה הנכונה היחידה שקיבלתי שקשורה אליו
הייתה להעיף אותו מהחיים שלי לאלף עזאזל
בתור עונש.
מתי זה ייגמר?
אני לא יודעת.
בינתיים זה לא כזה קרוב.
אצלי אין חנינות.
לא מתעסקים עם אישה משוגעת.
