היא בהתה בחזה שלי
שניות ארוכות
חמש שניות אולי
חמש שניות שהרגישו כמו הנצח.
היא לא ראתה אותי חודשיים
אולי קצת יותר
היא תפסה ברצועת חזיית הספורט שלי
משכה אותה מעט.
"את לא יכולה ללבוש אותה יותר"
היא אמרה לבסוף
"את רואה? היא ענקית עלייך".
צחקקתי.
הבטתי על החזה שלי גם כן.
לא ענקית ולא נעליים
היא בסדר.
"אחותי..."
היא אומרת לי
"החזייה הזו לא נותנת לחזה שלך תמיכה".
הרמתי גבה.
אני לא מרגישה ככה בכלל.
"ובכלל נהיית חצי בן אדם
את צריכה להחליף את רוב הבגדים שלך".
ידעתי שיהיה הלם כשאחזור לסטודיו
אחרי שלא ראו אותי כל כך הרבה זמן
יראו אותי אחרי כזו ירידה במשקל.
ועדיין
עמוק בלב
לא משנה מה יגידו כולם
אני לא חושבת שאי פעם אוכל
לזרוק את הבגדים הגדולים
כי בראש אני שמנה.
תמיד אהיה.
אני כותבת את זה בעודי הולכת ברחובות עירי
עם מכנס שגדול עליי במידה אחת לפחות
אבל בתקופה זו אשתקד
היה אחד המועדפים עליי.
אל תטעו
אני עדיין שמנה.
אחוז השומן שלי עדיין מעל הנורמה
עדיין אין לי קוביות בבטן
אבל כפי שאומרת הקלישאה
בהתחלה תרגישי שינוי
אחר כך תראי שינוי
ולבסוף
גם הסביבה תראה שינוי.
אני לא טיפוס של קלישאות
אבל זו מדברת אליי נהדר.
השתניתי.
אני עדיין משתנה.
ואני אהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמי.
אני צריכה בגדים חדשים.
דחוף.
