שנתיים וחצי.
זה משך הזמן שלקח לי לבצע את התרגיל ההוא.
מהלך שמבדיל
בין רקדניות מתחילות או בינוניות
לבין רקדניות ברמה מתקדמת.
לא העזתי לומר שאני מתקדמת.
למרות שהצלחתי הכל כמעט
התרגיל ההוא היה העקב אכילס שלי
ובלעדיו
לא הרגשתי ראויה לתואר.
הגדרתי את עצמי ברמת ביניים
במשך כל כך הרבה זמן
למרות שהקולות ברקע
קולות של מתאמנות ומאמנות
הבהירו לי
שהטכניקה שלי טובה יותר משל הרוב
ועל כן
אני מתקדמת.
אבל לעזאזל
איזה זכות קיום יש לי בשיעורי מתקדמות
בלי הטריק הזה?!
העניין עם הטריק הזה
הוא קצת טריקי.
(משחק מילים מטומטם)
המון שרירי ליבה וגב.
גברים מצליחים בקלות
נשים קצת פחות.
יש כאלו שמצליחות בשיעור הראשון
חלק שמצליחות אחרי חודש.
אני לא הצלחתי אותו במשך חצי שנה.
אחרי חצי שנה של כישלונות
התחלתי לרמות
לגנוב טכניקה
ולהצליח
אבל באיזה מחיר?
הזמן עבר
מעולם לא הצלחתי לבצע כמו שצריך
כי גנבתי טכניקה מהרגע הראשון
ואם זה המצב
הרי שלא הייתה לי היכולת
לבצע בלי לגנוב ולרמות.
ואז בשישי החלטתי לנסות.
אז ניסיתי.
ואז זה הצליח.
ההפתעה הייתה גדולה.
לא האמנתי.
אני עדיין לא מאמינה.
ניסיתי משהו נוסף וכשלתי בו.
בראשון הוא הצליח.
בראשון ניסיתי עוד משהו שכשל.
בשני הוא הצליח.
בשני ניסיתי משהו נוסף שכשל.
הוא יצליח בפעם הבאה.
הוא חייב להצליח.
למה אני מספרת את זה?
קודם כל כי אני מתלהבת.
אבל שנית
כי החיים קשים.
כי לוותר זה הכי קל.
אבל היה לי אסור לוותר.
לא הייתי סולחת לעצמי על זה לעולם.
רוצים לשמוע את דעתי?
לדעתי
מבחינה פיזית
יכולתי לעשות את זה מזמן.
הרי
להצליח להתקדם כל כך באותו התרגיל ביומיים
זה לא קצב סביר.
הייתה בי היכולת לעשות את זה.
אבל פחדתי.
אולי בצדק.
פחדתי מהכישלון
או יותר גרוע
פחדתי מההצלחה.
פחדתי להגדיר את עצמי כמתקדמת.
השלב הבא
אחרי להיות מתקדמת
זה להיות אקסטרים
ואחרי אקסטרים
השלב הבא
הוא מתחרה.
אני לא מוכנה נפשית לתחרויות
למרות שאני חולמת עליהן.
אולי פחדתי להכיר בעובדה שאני בדרך לשם.
אבל לעזאזל
אני בדרך לתחרויות
ואני אהיה טובה.
אני אביא מדליות.
לא בתחרות הקרובה
וגם לא בשנה הבאה.
מי יודע
אולי גם זה ייקח שנתיים.
אבל זה יקרה.
ועד אז?
אמשיך לרסק חומות.
זה הקטע שלי.
