זה ממש פוגע בי.
אני בלתי נראית
תמיד הייתי כזו.
זה אף פעם לא ממש הפריע לי.
נהניתי מהצללים
אוהבת להרגיש שלא רואים אותי
עד שאני לא בוחרת להראות את עצמי.
מתי מתחילה הבעיה?
כשזה לא מתאים לאנשים אחרים.
אין תמונות שלי בבלוג.
יש תמונה של כף היד שלי
(שמאל עם הקעקוע חחחח)
ויש תמונה של הירכיים שלי חבולות
(איך אני אוהבת סימניםםםםםם)
מה אין?
פרצוף וגוף.
למה?
בואו נדבר על זה רגע.
נתחיל בפרצוף.
דיי הגיוני.
לא מתחשק לי לחשוף את עצמי לכל אחד.
יש פה כמה אנשים שראו תמונות שלי
או פתחו איתי וידאו
ויש כמה שאפילו נפגשו איתי
וראו את החיוך שלי במו עיניהם.
לא משהו לדעתי
אבל אני לא העניין כאן.
הם לרוב חיבבו את החיוך הזה.
הזכות הזו שמורה
לאנשים עליהם אסמוך מספיק.
עכשיו לגוף.
הגוף שלי לא שווה הרבה.
שמנה מאוד
מקועקעת
חבולה
לא וואו.
מתישהו כן אעלה תמונת גוף.
כנראה כשאעשה שפגט.
אז בטח גם אהיה חטובה מספיק כדי לא לרצות להקיא כשאני מביטה בתמונות שלי
או לא לפחד לעבור מול מראה מבלי שהיא תישבר
אבל זו באמת שלא הנקודה.
הנקודה היא מה קורה
כשאנשים רוצים לראות משהו
שלי אין עניין לחשוף.
ניסיתי לנהל פה שיח חברותי
עם אדם שעניין אותי.
מהר מאוד הוא דרש
תמונה או ביי.
ניסיתי להבהיר
שאין לי עניין להכיר אותו בפן המיני או הרומנטי
אלא באתי רק להרוויח שיח חברי.
הכעס שלו עלה שלב.
"תמונה או חסימה"
הוא הציב לי עובדה.
נחרדתי.
מי מתנהג ככה?!
כתבתי הודעה מפורטת ובה התנצלתי על העובדה שגרמתי לו להרגיש לא בנוח
(כי זה כנראה מה שקרה)
ואיחלתי לילה טוב.
הוא בתמורה
חסם.
חסמו אותי פה הרבה.
חצי כלוב חסם אותי כבר
לא באמת מפריע לי
עוד אחד פחות אחד.
אני אישית עדיין לא חסמתי איש
אבל אני מקרה חריג.
פשוט לא הבנתי
למה ככה?
לילה טוב זה סימן מוסכם לסיום השיח
לא התכוונתי להמשיך משם הלאה.
החסימה באמת הייתה הכרחית?
הרגע מישהו שאל אותי
למה אני אוהבת להכיר פה אנשים.
עניתי לו
שפה לא שופטים אותי לפי מראה
מכירים אותי כאן לפי מי שאני
לפי הבלוג שלי
לפי האופי שלי.
לאף אחד לא אכפת כמה אני מכוערת.
פה אני יכולה להיות יפה מבפנים.
רק חבל שכולם בוחרים לברוח מזה.
התלבטתי האם לשים תמונה אחרי השיחה איתו.
סתם
עניין של עיקרון.
בסוף החלטתי שלא.
בכל מקרה לא רציתי להתחיל איתו
ואם לא היה בכבודו להכיר את האופי שלי
אני לא מעוניינת שהוא יכיר בגופי
ובטח שלא בנשמתי.
אתם מפרסמים תמונות שלכם?
