מתי עובר הגבול בין הסתרה לשקר?
שאלה שמנקרת במוחי כבר לא מעט זמן.
כשאנשים מסתירים משהו מיקיריהם
כדי שלא לפגוע
מתי זה כבר מאבד פרופורציות
יוצא משליטה
ומכונה בשם הנורא מכל
שקר?
ואני אסביר.
לפני לא הרבה זמן סיימתי זוגיות.
היינו ביחד כמעט שנה
גרנו ביחד
אהבתי אותו מאוד
ובלה בלה בלה.
בהתחלה היה שקט תעשייתי סביבו.
אף אחד לא העז לדבר עליו.
כאילו מיתוס
אגדה
יצור שלא היה ולא נברא
נעלם באותה הסערה
כמו כשהגיע.
ואז התחלתי שוב לצאת.
לאט ובזהירות
מגששת את דרכי חזרה לעולם הדייטים
ואז
גיליתי כמה אמיתות מעניינות.
למשל
בארוחת ערב אחת שקטה
עם אימא שלי ובעלה
נאמר המשפט
"בלי להעליב"
(שזה כמובן סימן טוב)
"טוב שנפרדתם
הוא לא בשבילך".
לא ידעתי שזה מה שהם חושבים
במשך שנה שלמה.
שאלתי קצת על דעתם
והם הגיבו
"אם עדיין הייתם יחדיו
לא היינו אומרים לך כלום".
אה
זאת אומרת
שהייתם ממשיכים לשקר לי?
כשבוע לאחר מכן
סיפרתי לקולגה בעבודה על הפרידה
והיא הייתה המומה.
אבל כמה ימים לאחר מכן
היא אמרה לי
"הוא לא מתאים לך
את צריכה מישהו אחר
אופי אחר".
ואני תהיתי לעצמי
אם את קוראת לעצמך חברה שלי
למה לא אמרת את זה עד עכשיו?
ולפני כמה ימים
סיפרתי לאבא שלי על בן זוגי הנוכחי.
ואבא שלי
שאוהב אותי ודואג לי
אבל גם אוהב לצחוק איתי
שאל
"הוא כמו הקודם
או שהוא נורמאלי ומנומס?"
לעזאזל
כולכם חשבתם שהוא לא טוב לי?
כולכם חשבתם שעליי לעזוב אותו?
שיהיה לי עדיף בלעדיו?
למה לא אמרתם כלום?!
להגנתה של אימי
היא כן רמזה
העבירה ביקורת בעדינות יחסית
ועדיין
לא אמרה שום דבר במפורש.
אני לא כועסת
אני פשוט תוהה
האם הם הסתירו את דעתם
או ששיקרו לי באופן אקטיבי.
היום אני כבר לא שם
יש לי בן זוג חדש
עם סיפור מצחיק משלו
אבל זה
סיפור לפעם אחרת :)
מבין כל האנשים שהסתירו
מי לדעתכם עבר את הגבול?