BunnyHardcore

היא נתנה מקום לשדים שלה

עד שהם אכלו אותה חיה

געגוע 

למשהו טוב ומוכר

לרחוב ההוא עם העצי שלכת

ליום ההוא שבספונטניות כל המשפחה יצאה לטייל

למנגינה נוסטלגית

לריח הטרי של הגשם 

למיטה חמה של בוקר

לקול חם ואוהב

לפעם ההיא שהאוויר היה נקי

והצבעים פשוט היו בוהקים יותר.

הטעות לסמוך עליך

עוד ירח מלא

עוד גל של רגשות

חלק בבטן, חלק בראש

חלק מאיימים לפרוץ מהחזה

אני ערה יממות ורואה את הימים חולפים

מהר יותר ויותר וכבר מה התאריך?

אני מוצאת לי נחמה בשמש ובירוק של הדשא

אני נוגעת בצבעים ומקשיבה עם העיניים 

ואז חוזרת לשלולית

קטנה ומלוכלכת, אבל מוכרת ומנחמת 

אז אשב קצת בשלולית שלי ואנגב את הרגליים על הדשא

שוב ושוב ושוב ושוב

עד שלא תהיה שלולית

ואת הדשא יחליפו פרחים.

איך זה הגיוני 

שכל פעם אחרי תקופה

שאני לא חושבת עליך או על שמך

את חוזרת 

עם התנצלות נוספת, או בת זוג חדשה,

תמיד אחרי תקופה של אי ידיעה

תמיד קסומה, תמיד אפלה

תמיד ילדותית ופזיזה

ואני עדיין בוחרת להיפגע

מילדה שלא למדה לשלוט בעצמה

קרינג׳ אחי

למנוי שלי

כבר תקופה שאת קמה כל בוקר בתחושה מוזרה

את מסתכלת במראה אבל לא רואה אותה

את הילדה

אותה הילדה עם סבלנות במיכלים

שהייתה מוכנה לתרום לכל אחד

אותה הילדה שצוחקת מכל בדיחה

גם אם היא לא מצחיקה

רק כדי לא לפגוע

אותה ילדה שתמנע מכל ריב

כל קונפליקט

כל דבר שעלול לערער את האדמה שאת עומדת עליה

אותה ילדה שלוקחת הכל ללב

כי אכפת לך, תמיד, קצת יותר מדי

אותה ילדה שלוקחת אנשים חולים

ושמה כמטרה להבריא אותם

העיניים שלך עדיין חומות והשיער עדיין נראה קצת תפוזי

אבל זו לא את

את עייפה, ואת פגועה

והציפיות שאת מנסה לעמוד בהן הן לא שלך

אז את נלחמת כל יום מול אותה הילדה

נלחמת מול כל האנשים הרעים שהיא הכניסה לחייה

מול הרעב שלה לחום ואהבה מאנשים שלא ראויים לכך

את נלחמת מול הצרות שהילדה הזו הביאה על עצמה

את מחזיקה לבנים בידיים לבנות הכל מחדש כשעדיין יש חומות חצי שבורות מאחוריך

שרידים של מי שהיית פעם

את לובשת עור של ילדה

אבל את כבר לא ילדה

ולעולם לא תהיה

וזה בסדר.

ואני שונאת את זה