כבר תקופה שאת קמה כל בוקר בתחושה מוזרה
את מסתכלת במראה אבל לא רואה אותה
את הילדה
אותה הילדה עם סבלנות במיכלים
שהייתה מוכנה לתרום לכל אחד
אותה הילדה שצוחקת מכל בדיחה
גם אם היא לא מצחיקה
רק כדי לא לפגוע
אותה ילדה שתמנע מכל ריב
כל קונפליקט
כל דבר שעלול לערער את האדמה שאת עומדת עליה
אותה ילדה שלוקחת הכל ללב
כי אכפת לך, תמיד, קצת יותר מדי
אותה ילדה שלוקחת אנשים חולים
ושמה כמטרה להבריא אותם
העיניים שלך עדיין חומות והשיער עדיין נראה קצת תפוזי
אבל זו לא את
את עייפה, ואת פגועה
והציפיות שאת מנסה לעמוד בהן הן לא שלך
אז את נלחמת כל יום מול אותה הילדה
נלחמת מול כל האנשים הרעים שהיא הכניסה לחייה
מול הרעב שלה לחום ואהבה מאנשים שלא ראויים לכך
את נלחמת מול הצרות שהילדה הזו הביאה על עצמה
את מחזיקה לבנים בידיים לבנות הכל מחדש כשעדיין יש חומות חצי שבורות מאחוריך
שרידים של מי שהיית פעם
את לובשת עור של ילדה
אבל את כבר לא ילדה
ולעולם לא תהיה
וזה בסדר.
