לפני כחצי שנה כתבתי את הכתיבה הבאה:
איך עוצרים?
את מסתכלת על הים ויורדת לך עוד דמעה
הקרון נוסע בכיוון ההפוך
כמו המחשבות שלך
חלומות, זכרונות, ציפיות אהבות
רדפת אחריהם כמו אחרי הרכבת האחרונה
ולא תפסת
אז עכשיו את על אחת אחרת
ליעד לא ידוע
במהירות שעושה לך בחילה
עם תיק כבד שבקושי הצלחת להרים
את רואה את התחנות חולפות מולך במהירות
כלכך מהר שאת לא מספיקה לעכל
וכבר דילגת על עוד אחת
את מתכווצת במקום מעוד מחשבה חולפת
מעקמת את הזווית של הפה ומורידה עוד דמעה
אני שומעת את המוזיקה מהאוזניה שלך
ועוצמת את עיני
הגוף שלך רוטט, הלב פועם מהר יותר משהרכבת נוסעת
אני כבר לא יודעת באיזה תחנה אנחנו
אבל זה לא משנה
אני יודעת שהמסע הזה שלך לעבור
ושאת צריכה לכאוב את האהבות שלך בעצמך
אבל על הרכבת הזו
כמו על השאר
את לא לבד
והיום, כתבתי את ההמשך:
רכבת הרים
אני מסתכלת על הים ויורדת לי עוד דמעה
הקרון נוסע בכיוון ההפוך
כמו המחשבות שלי
היינו עולות על הרכבות האלה ביחד
נוסעות שעות ליעדים לא ברורים
אבל אף פעם לא מפחדות, אף פעם לא לבד
וגם כשהנסיעה הייתה ארוכה ומתישה
היינו צוחקות, או בוכות
אבל בסוף מחייכות,
הרכבת הזו העבירה אותי מקצה אחד לקצה השני של הארץ
כל-כך הרבה תחנות, כל-כך הרבה נופים
הכל כל-כך מהר
מהדמעות שלי לשלך, מהכאבים שכאבנו ביחד
אז, ישבתי לידך ברכבת, ניגבתי את הדמעות שלך
אבל את לא פה לנגב את שלי
אז עכשיו אני על אחת אחרת
ליעד לא ידוע
במהירות שעושה לי בחילה
עם תיק כבד שבקושי הצלחתי להרים
אני כבר לא יודעת באיזה תחנה אני
אבל זה לא משנה
בזמן הנסיעה המשותפת שלנו הבנת שנמאס לך
הנסיעה כבר לא עניינה אותך, והתעייפת לנגב דמעות שהן לא שלך
אז ירדת מהרכבת, עוד לפני חמש תחנות
ואני? אני כבר בתחנה הבאה.
אבל הפעם לא מקווה שנעלה על הרכבת של אותה השעה.
