|
|
|
מלכת ההתנגדויות החליטה שלאט לאט הגיע הזמן לתת מקום
לאחרים
וגם לעצמה
משעשע אותי הרעיון של לפתוח אודישנים לכל הנשלטים שאמרתי שאחזור אליהם ביום בו אחקור את הצד השולט שבי
נדמה לי הגיע הזמן
עשיתי לעצמי מתנה לפסח
הזמנתי איירפרייר
מרגיש לי שרשמית אני אדם מבוגר עכשיו
אני חושבת שזה היה מוקדם מדי בשבילי
השעה הייתה קצת אחרי חצות
והירח נתן לעננים מראה סמיך
היא ישבה על סלע, ליד איזה צוק
עם נוף שמתפרס
היא ראתה מזווית העין את הים
ואת היער וההרים בצד השני
עם מלא בניינים קטנים מפוזרים בין לבין
ציורי ממש
נשמה את האוויר הקריר וספגה את המחזה
השביל שהוא רץ בו נהיה צר יותר ויותר
בשעות האלה של הלילה הוא התקשרה לראות את הדרך,
אז במקום לקחת את הדרך הקבועה
הוא לקח קיצור דרך אל עבר גבעה
שם פגש אותה
היא ישבה עם הגב אליו ונשענה על ידה בזמן שבחנה את הנוף בקפדנות
כאילו מנסה לזכור כל פרט בו
הוא המשיך בריצה שלו בעודו מתקרב אליה
ואז הוא שמע את השריקה
ואיתה האזעקה
הנייד שלו החל לצווח
וגם שלה
הוא החל לחפש בעיניו לאן להסתתר
ואז שוב ראה אותה
שלווה כמו מקודם
לא מכווצת שריר או נראת לחוצה
בעודה יושבת שם חשופה כולה
בוחנת את השמיים, והפעם גם את מזלה
הוא התקרב אליה במהירות והיא הסתובבה כששמעה אותו פונה אליה
״למה את יושבת פה? לא אכפת לך מהאזעקה?״
״אני לא מוכנה להרגיש חסרת אונים יותר
מה הטעם להיות מוגן ולהרגיש פחד קיומי תמידי?
פה אני אולי חסרת אונים,
אבל לעומת כל מקום אחר״ היא נעצרה כשאזעקה הפסיקה
״כאן אני לא מרגישה ככה.״
ובזמן שניצוצות של יירוטים עפו להם מעליהם בשמיים התחיל להריץ בראשו את המילים של הצעירה
ולתהות אם מדובר בחוסר שפיות או שלווה אמיתית
*נכתב מהמקלט
הלוואי והייתי מרשה לעצמי לבכות באמת
בזמן אחרון בוויב נוסטלגי
משהו בין תשוקה לצורך
