סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

BunnyHardcore

-דברים רנדומליים שעוברים לי בראש
-שיחות שלי עם עצמי
-פריקות
-כאוס.
*אני לא פה לרצות אתכם, וגם לא בהכרח פוליטיקלי קורקט, תבכו על זה במקום אחר.
לפני 3 חודשים. 23 ביולי 2024 בשעה 11:29

המוח שלנו מעבד מיליוני גירויים שהוא קולט מהסביבה בכל שניה שחולפת. 

מליוני תאי עצב שסופגים כל שבריר מהמציאות שלנו.

 

המוח שלי, כמו הרבה מוחות אחרים, התמכר

לסוכר, לניקוטין, לאדרנלין, לוויד, לגלילה בנייד, לאנשים רעילים

כל מה שיגרום לעוד קצת דופומין להכנס לי למוח

ולגרום לי להרגיש.

בין אם להרגיש יותר, כי לא הרגשתי מספיק 

או להרגיש פחות, כי כמה כבר אפשר להכיל?

 

להרגיש משהו חד וחזק יותר מאותה מחשבה חולפת

או לברוח להסחה נוספת שלא מאמצת או מפתחת בשום צורה,

כמו אוגר בתוך גלגל, זה מעגל שלא נגמר.

 

וזה קצת קשה

וקצת מתסכל

לדעת שאתה לכוד

ולא לדעת איך להשתחרר.

לפני 3 חודשים. 23 ביולי 2024 בשעה 5:23

אני לא טובה בדברים מסויימים, אבל אם יש משהו שאני טובה בו

זה לשקף לאנשים את עצמם.

בין התכונות היותר חזקות שלי, נטייה שהייתי לי עוד מגיל קטן

בסיטואציה ספציפית או לאורך זמן, מצאתי את עצמי מתחילה לדבר בשפות זרות שלא הכרתי,

פעם מניפולציה הרגישה כמו משהו אסור, משהו רע

ואז למדתי מהאנשים הכי קרובים אלי, שזה מותר

שמותר לשקר, ומותר להסתיר

ומותר לבנות מבוך פסיכולוגי שתתקעי בו לשנים.

אבל העניין הוא.. שאני אולי תמימה לפעמים 

אני אסתכל בעיניים גדולות ובהערצה 

אבל ברגע שהאוכל על השולחן, גם אני אוכל ממנו.

ובלי לשים לב, אחד אחרי השני

חזרתי אחריהם,

לפעמים במודע, ולפעמים לא

אבל מצאתי את עצמי פעם אחר פעם 

סביב שולחן רועש וכאוטי, כשכופים עלי לאכול

עד שכבר לא נכנס לי עוד אוכל בגרון.

בזמן שהם רקדו למוזיקה אני המשכתי לרקוד גם אחרי שהיא כבתה

עד שהרגליים שלי כאבו ולא הצליחו לסחוב את המשקל שלי יותר

שחקתי כל תא בגוף שלי 

עד שנפלתי

 

יש אנשים שלא מוכנים לסבול את היחס שהם מוכנים לתת

ורק אחרי ההבנה הזו

הצלחתי לקום מהשולחן ולומר שאני כבר לא רעבה.

 

 

 

שיקפתי להם את עצמם,

או שנהייתי הם?

או שתמיד הייתי כזו? כחלק בי?

 

אני כבר לא בטוחה, 

אני בטוחה שידרוש קצת יותר מזה

כדי לכפות עלי שוב לאכול.

לפני 4 חודשים. 19 ביולי 2024 בשעה 3:22

יש את החברים האלה

היהלומים האלה

 

שמספרים לי סיפורים וחוויות 

ואני יושבת מלאת הערצה ומקשיבה

איך הם מתגברים על קשיים ופחדים

איך הם סוללים את המסלול שלהם 

בונים את עצמם פיגום אחר פיגום

 

שממש כמו כוכבים 

מאירים את השמיים האפלים

החברים האלה שאחרי כמה שעות שיחה

אני תופסת את עצמי רוצה לטרוף את העולם

בידיעה שאני מסוגלת ואשיג את כל מה שארצה

 

יש את החברים האלה 

שמטעינים אותי באנרגיות כל פעל מחדש

וכל פעם מחדש אני עוצרת 

רק לרגע

לחשוב על זה ולהכיר על זה תודה

 

לפני 4 חודשים. 15 ביולי 2024 בשעה 4:14

כבר לא בטוחה אם אני משקרת לעצמי שלא במודע

או כלכך עיוורת להכל

לפני 4 חודשים. 12 ביולי 2024 בשעה 14:48

ואז הבועה מתפוצצת

וכל מה שנשאר 

זה ריק

לפני 4 חודשים. 5 ביולי 2024 בשעה 17:58

אזהרת טריגר*


ואילו רק ידעתי לומר

בדיוק איפה כואב וממה נגרם

אולי הייתי מצליחה להקשיב לעצמי

להבין מה פשר כל המנגינות שצורמות לי במקביל

תווים לא מזוהים

וכאוס בלתי פוסק

שריקות צרחות שאגות יללות

וכולן שלי?

זה לא אפשרי

אז אני ממשיכה לדחוף את עצמי מבעד לערפל המבולגן

מושכת את עצמי קדימה עד שאני חסרת כוחות

שרועה על האדמה כששביל דם אחרי ומסביבי

בריכה קטנה והיא רק שלי

אני עדיין לא מצאתי את כל הפצעים שמדממים

אשאר כאן לבנתיים

 

אנוח קצת

 

לפני 4 חודשים. 5 ביולי 2024 בשעה 12:16

המוזיקה קצת רועשת לי באוזניות אבל היא עדיפה על פני הרעש של האוטובוס,

אני נוסעת וחושבת, מגלגלת בראש אירועים

שלא ידעתי שזכרתי

 


אני חושבת על זה שעד היום

אני הייתי זו שלקחה פצועים

טרגיים, שבורים וריקים

והכל כי רציתי להיות זו

שתעבור עם זהב על הסדקים

ותאחה את להם השברים

 


אז בזמן שאת שלהם הדבקתי

שלי נוצרו

התעמקו והתעמקו

עד שהדפנות שלי לא עמדו בזה יותר

ובין הסדקים והשברים נשפכתי החוצה

כולי

עד השלב שלא נשאר ממני לי

 


אני חושבת על כמה זה לא הוגן

כמה קיוותי לטוב

כמה הפצעים עוד טריים

כמה ניסיתי להיות נכונה

כמה ניסיתי למנוע

 


אני חושבת על זה שזו נקודת תפנית

כי היום אני בדרך לזרועות

של מישהו שיודע שאני עוד פצועה ושברירית

ומדממת לפעמים

ועדיין בוחר להיות זה שיעזור לי לחבוש את עצמי

 


בלי בושה או תסכול

בלי שפיטה או כעס

הוא רק מגיש לי את התחבושת וצופה בי מלפפת אותה סביבי

מחייך ברכות ומנגב לי מהלחי דמעות

 


היום אני מקבלת אנושיות ללא תנאים

היום אני לא מטפלת באף אחד

היום מטפלים בי,

 


ואני האמיתית עדיין מורדת חלקית

כי אני לא צריכה עזרה או טיפול של אף אחד

אני לא ילדה או מתקשה שצריכה סיוע

ושום בכי או חיבוק לא ירפא אותי מספיק

 


אבל אני אמרוד תמיד

וכולם לפעמים צריכים עזרה

ואני לחלוטין ילדה

וחיבוק זה כל מה שאני רוצה

אז זו ההזדמנות פשוט לומר תודה

לאבן הדרך שבלעדיה לא הייתי מצליחה.

לפני 4 חודשים. 5 ביולי 2024 בשעה 0:51

וגם כשהכלוב בחזה כבר פתוח

לא בהכרח שהציפור תרצה לצאת

לפני 4 חודשים. 2 ביולי 2024 בשעה 21:26

כלבה טריטוריאלית 

אבל מעדיפה להיות חתולה מגרגרת

לפני 4 חודשים. 30 ביוני 2024 בשעה 18:16

We are the ones that wanna chose

always wanna play

but you never wanna lose