אני לא טובה בדברים מסויימים, אבל אם יש משהו שאני טובה בו
זה לשקף לאנשים את עצמם.
בין התכונות היותר חזקות שלי, נטייה שהייתי לי עוד מגיל קטן
בסיטואציה ספציפית או לאורך זמן, מצאתי את עצמי מתחילה לדבר בשפות זרות שלא הכרתי,
פעם מניפולציה הרגישה כמו משהו אסור, משהו רע
ואז למדתי מהאנשים הכי קרובים אלי, שזה מותר
שמותר לשקר, ומותר להסתיר
ומותר לבנות מבוך פסיכולוגי שתתקעי בו לשנים.
אבל העניין הוא.. שאני אולי תמימה לפעמים
אני אסתכל בעיניים גדולות ובהערצה
אבל ברגע שהאוכל על השולחן, גם אני אוכל ממנו.
ובלי לשים לב, אחד אחרי השני
חזרתי אחריהם,
לפעמים במודע, ולפעמים לא
אבל מצאתי את עצמי פעם אחר פעם
סביב שולחן רועש וכאוטי, כשכופים עלי לאכול
עד שכבר לא נכנס לי עוד אוכל בגרון.
בזמן שהם רקדו למוזיקה אני המשכתי לרקוד גם אחרי שהיא כבתה
עד שהרגליים שלי כאבו ולא הצליחו לסחוב את המשקל שלי יותר
שחקתי כל תא בגוף שלי
עד שנפלתי
יש אנשים שלא מוכנים לסבול את היחס שהם מוכנים לתת
ורק אחרי ההבנה הזו
הצלחתי לקום מהשולחן ולומר שאני כבר לא רעבה.
שיקפתי להם את עצמם,
או שנהייתי הם?
או שתמיד הייתי כזו? כחלק בי?
אני כבר לא בטוחה,
אני בטוחה שידרוש קצת יותר מזה
כדי לכפות עלי שוב לאכול.