המוזיקה קצת רועשת לי באוזניות אבל היא עדיפה על פני הרעש של האוטובוס,
אני נוסעת וחושבת, מגלגלת בראש אירועים
שלא ידעתי שזכרתי
אני חושבת על זה שעד היום
אני הייתי זו שלקחה פצועים
טרגיים, שבורים וריקים
והכל כי רציתי להיות זו
שתעבור עם זהב על הסדקים
ותאחה את להם השברים
אז בזמן שאת שלהם הדבקתי
שלי נוצרו
התעמקו והתעמקו
עד שהדפנות שלי לא עמדו בזה יותר
ובין הסדקים והשברים נשפכתי החוצה
כולי
עד השלב שלא נשאר ממני לי
אני חושבת על כמה זה לא הוגן
כמה קיוותי לטוב
כמה הפצעים עוד טריים
כמה ניסיתי להיות נכונה
כמה ניסיתי למנוע
אני חושבת על זה שזו נקודת תפנית
כי היום אני בדרך לזרועות
של מישהו שיודע שאני עוד פצועה ושברירית
ומדממת לפעמים
ועדיין בוחר להיות זה שיעזור לי לחבוש את עצמי
בלי בושה או תסכול
בלי שפיטה או כעס
הוא רק מגיש לי את התחבושת וצופה בי מלפפת אותה סביבי
מחייך ברכות ומנגב לי מהלחי דמעות
היום אני מקבלת אנושיות ללא תנאים
היום אני לא מטפלת באף אחד
היום מטפלים בי,
ואני האמיתית עדיין מורדת חלקית
כי אני לא צריכה עזרה או טיפול של אף אחד
אני לא ילדה או מתקשה שצריכה סיוע
ושום בכי או חיבוק לא ירפא אותי מספיק
אבל אני אמרוד תמיד
וכולם לפעמים צריכים עזרה
ואני לחלוטין ילדה
וחיבוק זה כל מה שאני רוצה
אז זו ההזדמנות פשוט לומר תודה
לאבן הדרך שבלעדיה לא הייתי מצליחה.