BunnyHardcore

מהרגעים האלה שלוחץ

ולא משנה כמה אוויר לוקחים הריאות לא מתמלאות

צורב 

בשנים האחרונות חלק מהדיירים בבניין שלי התחלפו,  ועם הזמן התחילו לעלות לי מחשבות על זה שאני לא הבידיאסאמית היחידה בכתובת..

מעבר לרעשים נחמדים מדי פעם, לא יצא לי להיחשף ליותר מדי

אבל משהו בי המשיך להריץ את הקו מחשבה הזה.

ויש שכן אחד שלא יצא לי לראות הרבה, 

פעמים ספורות למען האמת

וכבר אחרי השיחת חולין הראשונה איתו, הייתה לי תחושה.

משהו במבט, בשפת גוף,

היה שם משהו,

אבל לא היה לי מספיק מידע לקפוץ למסקנות.

ואז ראיתי אותו שוב

אחרי נצח

ממש לפני כמה ימים

נכנסתי לבלוק של הבניין וראיתי אותו עומד עם הכלבה שלו

כשהתקרבתי קיבלתי נביחה (אירוע נדיר,חיות אוהבות אותי)

אז ירדתי אליה, הייתי כמעט על הברכיים, בגובה של הכלבה, מנסה לתת לה להריח אותי כדי שבפעם הבאה תאהב אותי ולא תנבח,

ובזמן ששמעתי אותו מדבר מעל הראש שלי, אומר משהו על זה שהיא סימנה טריטוריה כי כנראה הרגישה מאויימת ממני

ומה שעבר לי בראש היה

מין מזהה את מינו

וכמעט אמרתי את זה בקול.

והרגשתי את המבט שלו מלמעלה, כמובן שלא הרשתי לעצמי להרים מבט, 

עד לרגע האחרון, שבריר שניה לפני שנעמדתי חזרה

וראיתי את אותו המבט.

טורף, אבל לא מאיים

והרגשתי מהמבט שלו כאילו גם הוא כבר ידע מי אני

ויכול להיות שאני טועה, כמובן

וזה לא הוא, והשכנה השניה לא היא,

אבל זה הם, ומרגש אותי לדעת עליהם לפני שהם יודעים עלי.

רעבה אבל אין לי תאבון

ליקטתי לעצמי לארוחת הבוקר

סלט פרחים

כמה זנים שונים

כדי שיהיה אפשר לאזן את הטעמים

אני קוססת ואורזת

ממש כמו מתנה קסומה

אז מוציאה את המצית כדי לשרוף אותה

העשן סמיך והפרחים בוערים

ואני מרגישה את המוח שלי מפסיק להזיז גלגלים

ופתאום נגיעה חזרה להרגיש כמו ניצוץ

הצבעים בוהקים יותר

הטעם המר לא דבוק לי ללשון

ובנסיעות אני נותנת לרוח לקחת את השיער שלי אחורה

משחררת את האחיזה שלי קצת

משחררת את הראש מלרוץ

כל הזמן ולכל מקום

ופתאום המבט השקט לא מאיים

והשפתיים שלי מצאו את עצמן מעוקלות בחיוך

אחרי כלכך הרבה רעש

הצלחתי למצוא לי קצת שקט

לא רק שקיבלתי פו

קיבלתי יותר מאחד

ולפעמים זה מרגיש

שלא משנה כמה זמן יעבור

המשקל לא ירד מהחזה שלי

הכובד הזה שמלווה בנשימות קצרות

פאניקה וחרדה

כובד שלא יזוז מהמקום

זה אי שקט פנימי ואני תוססת בו

בתוך החומציות של המחשבות שלי

בין פינות של שקט לחללי ענק של מועקה

המילים סביבי חסרות ערך

ואיתם חלק מהמעשים

כי לפעמים זה מרגיש

שלא משנה כמה זמן יעבור

אני עדיין אבחר בכאב מוכר

מאשר תענוג זר

כמו ילד קטן שלא למד שהלהבה חמה

הרי היא כלכך יפה

אז אמשיך לגעת

עוד קצת ועוד קצת

עד שאחזור

לאותם החדרים

שבהם מצאתי את עצמי חסרת נשימה

היה רגע יפה

משהו כמו 6 בבוקר

השמש רק התחילה לבצבץ מאחורי הווילון

אתה בדיוק הלכת להתקלח ואני מצאתי את עצמי ישובה על הספה שלך לבד

קצת מסונוורת קצת סמוקה

קצת מבולבלת אבל מאוד שלווה

אני שוקעת בקלות לגלים האלה שאתה מביא איתך

עוד תנודה ועוד אחת

אבל במקום לעורר בחילה אתה מרגיע

במקום טלטלה וכאוס הרגשתי חשופה

בדרך הכי יפה

עטפת אותי בחום שלך

וכשישבתי לרגע לבד

הבנתי כמה מהר הספקתי להתרגל אליך

ולומרות שהשורשים עוד לא השרישו

אם בכלל

ולומרות שהאביב כבר נגמר

הרגשתי את עצמי מתחילה לפרוח