|
|
|
היה לי הרבה תמונות בכלוב שאחרי כמה חודשים החלטתי למחוק.
ואני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי, מצד אחד
ומצד שני…
מצד שני יש לי אחלה תחת ומתחשק לי שיראו אותו
אבל כיף יותר ככה
אני לא בראטית אמיתית אם לא מתאמצים איתי :)
כבר לא יודעת איפה עובר הגבול בין חרדה להתרגשות
שכחתי שהגברים פה חושבים
שאם אני מרשה לעצמי לדבר בצורה פתוחה מינית וזנותית פה בבלוג שלי איפה שאני מביעה את עצמי, אז מותר להם לפנות אלי או לדבר איתי באותה צורה.
אני שד חרמן לפעמים, אבל כל כניסה לאתר הזה מלווה אותי ב״אה שיט נכון ככה הם פה״ ואז אני נעלמת לתקופה כי נמאס
ואז אתם מופתעים שאין פה סחורה נורמאלית….
למה אלוהים דילג עליכם כשהוא ברא שכל.
עלה לי החום בין הרגליים
שיבוא לעשות לי פו
מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מטילה בהכל ספק
שואלת שאלות ומחפשת תשובות
חופרת וחוקרת עד להבנה מלאה ווודאות.
באופן מודע אני ממזמן יודעת את התשובות
למה נתקעתי עם ההוא כל-כך הרבה
ולמה חזרתי כל פעם לומרות שכאב ולא היה שינוי
למה שם צעקתי ושם ננעלתי
למה הוא התנהג איך שהתנהג
והחלק הכי מתסכל? לדעת את הדברים לא מונע
לפעמים כן, אם מודעים ופיכחים לסביבה ולעצמכם.
אבל לא הייתי בכל אותן הפעמים
וחזרתי לאותם הבורות ולאותם פצעים
מוגלתיים ומדממים
ובדיעבד, אני מבינה שהייתי חלשה
אבל לא רק מולו אלא מול עצמי
ועכשיו הביקורת העצמית עולה… וטיפשה כמה טיפשה
חלשה ופתטית
היה עדיף שהייתי נשארת לבד
וכשזה מגיע לפינות האלה אני מאבדת את המודעות
ברגע שמדובר בדברים הכי עדינים אז גם אני איתם
שברירית
וכל מילה אכזרית לכיווני סודקת אותי עוד קצת
והחלק המפחיד?
כשירדה עלי ההבנה שלאורך כל הזמן הזה
אני שלטתי
אומנם בתוצר הסופי, שתמיד היה כמו שאני רציתי
אבל בדרך? הוא זה ששלט
בלהט הרגע של הריבים המניפולציות וההשפלות
הצעקות הידיים הקללות
נגררתי
ידעתי שזה לא מקומי ולא ברור מה איבדתי שם
אבל אז, הייתי חוזרת
אבל בוחרת שלא היום
זו עדיין התמכרות, התמכרות לסבל
מזוכיזם בצורתו הכי גולמית, הכי מסוכנת
ולומרות שכל מה שאני רוצה זה לשחרר אני מחזיקה את עצמי
מאופסת
כי אם אני לא אמנע את הנפילה הבאה
כבר אף אחד לא יצליח להוציא אותי מהבור הזה.
לפני שלוש שעות סיכמתי שני עשורים
ופתחתי את השנה ה21 לחיי
משום מה הצלחתי לראות דברים בצורה קצת שונה
והבנתי שאני אסירת תודה
על הכל וכולם
על הטוב כמו על הרע
אני מפוצלת
אישה זקנה שחיה חיי נצח וילדה שלתמיד סירבה להתבגר
אני רוצה הכל ותמיד ובו זמנית
ובו זמנית כלום ושום דבר ואף פעם
אני רוצה את מה שאני יודעת לא לרצות
למדתי שאני ציפיתי מאנשים להרבה יותר מדי
ממה שהם היו מסוגלים לתת, או היו מוכנים לתת
בתור אדם שתמיד משקיעה 100% בכל נפש שמולי נפגעתי קשות כשראיתי שמשקיעים בי 60% או 30%
אבל תמיד ״הבנתי ממה זה נובע״ ו״מה הצד השני מרגיש״
כנראה יותר מדי כי שכחתי מהצד שלי
היום בפעם הראשונה, הצלחתי לראות
ולהבין מי באמת פה
ומי לרגע או שתיים או כמה עונות
ולשם שינוי זה לא כאב.
הרגשתי הקלה, הרגשתי שחרור
כאילו משקל כלכך כבד ירד לי מהלב
כי מה ששלי שלי ומי שאמור להיות ישאר
אני אסירת תודה לחברים הבודדים שתמיד שם
למעגל הקטן שלי שכבר אין לי צורך להרחיב
אסירת תודה לעצמי שהייתי שם כלכך הרבה זמן
לקבל ולהתמודד עם דברים שלא תמיד יכלתי
לדעת לחייך ולקום
אסירת תודה לאמא שלי
אישה גאונה ונחושה שיצרה והשקיעה בי
אסירת תודה על כל אושר וכאב
אני עוד מאוד קטנה
ויש לי עוד כלכך הרבה לחיות ולעבור
ואני מתרגשת לקראת כל שביל חדש שאלך בו
777
חשבתי שלא תוכל לפגוע בי יותר משפגעת
שנתיים של כל הרגשות האפשריים
קיצון אחרי קיצון אחרי קיצון
ואתה בראשם
ואני בדילוגים אחריך
אני מחזיקה בחולצה שלך שלא תחמוק ממני
לא שוב
לא עוד פעם
לא אתה
אבל החזקתי חזק מדי והחולצה נקרעה
ורק השאירה פיסת בד בידי
דוממת
כמוני
אחרי היום האחרון שבו שוב ראיתי אותך
עומד מול השתקפות
האחת שאני האמנתי וראיתי וקיוויתי
ולומרות כל הצעקות בחרתי לחבק אותה
ומולה עומד אתה, האמיתי
בלי צללים, בלי אור
רק אתה, גולמי
ולא זיהיתי
לא אותך ולא את עצמי בעיניך
ולומרות שידעתי שאהבנו
ולומרות שידעתי שלא באמת שחררנו
כל מה שמצאתי את עצמי עושה
אז ממשיכה לדלג בין צללים לאור
האויב הכי גדול של האדם הוא איזור הנוחות שלו, וכל עוד נבחר להשאר בו לא נתקדם.
אז…. מכירים את זה שיש משהו שאתם צריכים לטפל בו,
ואתם דוחים ודוחים ודוחים
עד שאתם מגיעים לנקודה בלתי הפיכה?
אתמול מצאתי את עצמי בתחנת משטרה-מועכבת ביחד בן אדם שסירבתי לשחרר ממנו
אין לי איך או למה להסביר פה את כל הסיפור, מה שכן אגיד
בדומה לבידיאסאמ, בחיי היום יום שלי אני מבינה רק בדרך הקשה. רק אחרי שאני נשברת.
הגעתי למסקנה לפני כמה חודשים, שנכון לעכשיו האדם היחיד שאתן לו את הכוח עלי יהיה השולט שלי
בין אם לחנך אותי במקומות שבהם אני לא מצליחה לבד
או לעזור לי להתייצב
או פשוט להיות השפעה טובה עלי
בתקופה ההיא ועד לאחרונה למעשה, הייתי בתקופת הישרדות,
לא אכפת לי איזה גבול חציתם לי
תקפתי
לעומת מי שהייתי בעבר, לא חיפשתי דרך יפה ונעימה
לא חיפשתי נימוסים
לא חיפשתי אישורים
אבל תכלס? השקעתי זמן ואנרגיה בחלאות שלא היו שוות את התשובות השנונות והציניות שלי.
ככה או ככה, מצאתי את עצמי עפה לאן שהרוח נושבת
החיים שלי שלטו בי, ולא אני בהם
הרגשות שלי, המחשבות שלי, הכל שלט בי
חוץ ממני
ובתור האדם חולה שליטה שאני הרגשתי שאיבדתי את חברה הכי טובה שלי.
כי הרי השליטה היא לא רק על החיים שלנו, לא רק על ההתנהלות שלנו,
המחשבות האוטומטיות שלי, הצרכים שלי, הפחדים שלי, הרצונות שלי, רק לי את הכוח לתת להם מענה מלא.
אבל הידיעה של הדברים האלה לא הקלה עלי כשקשה
וכל מה שרציתי זה גוף חם ופועם לידי
אפילו לא מיני
רק להרגיש עטופה ומוכלת כשלא יכלתי להכיל את עצמי.
ואני יכולה להתחיל ולא לסיים לדבר על האדם שהיה איתי
על הרעילות והכאב וגם על התמיכה והנוכחות בלי התנאים
אבל דבר מזה לא משנה, כי כשהייתי צריכה ללמוד להיות לבד סירבתי.
סירבתי שוב ושוב
לא רציתי, הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם מה שאני מרגישה,
לא רציתי להמשיך לברוח אבל לא היה לי את היכולת להתנהל אחרת.
ואתמול, כשישבתי מול החוקרת כבר בסוף חקירה
והיא אמרה ״חייבת לומר שאת נראת לי ילדה מאוד אינטליגנטית שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה״
-אם באמת הייתי, לא הייתי פה
-ילדה.
מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו אומרים לי שאני בוגרת לגילי, שהמוח שלי חושב כמו אחד שהיה על הכדור פי שלוש מגילי.
ואני.. יושבת בחדר חקירות משטרתי?
אני?
שוחררתי על תנאי, וגם הוא
(לא עברנו על החוק או פגענו באף אחד, הקונפליקט היה בנינו,
אבל לא אנחנו ערבנו משטרה,
וגררו את שנינו לתחנה, לחקירה, ופתחו תיק לומרות ששנינו סירבנו להגיש תלונה)
אז מעבר לנקודות המשפטיות שלא מסתדרות מצד התנהלות השוטרים, שנניח בצד לעת עתה.
זוכרים שאמרתי שלא הצלחתי לשחרר ממנו?
הוא היה האיזור נוחות שלא היה לי לעצמי
ואתמול הוא נתלש לי מהידיים בכוח
משאיר אותי בלי ברירה אלא להיות מי שאני יודעת שאני יכולה
וצריכה, להיות אני לעצמי.
אז לדחות כבר אי אפשר, אלוהים עשה את שלו.
ובזמן שלא יצאנו מהחיים אחד של השניה, ויעבור זמן ודברים ירגעו
עד אז אני לא אצטרך איזור נוחות אחר, מלבד שלי.
יש משהו מנחם בבדידות
הידיעה שאין אף אחד שיכול לאכזב אותך (יותר ממה שאתה כבר מאוכזב כמובן)
כמו הרגע הזה שאתה בתחתית ואתה יודע שאי אפשר לרדת נמוך יותר
ואחרי שהטורנדו נרגע והרוח חוזרת להיות נעימה
הרגשות לא מפוזרים ומתפוצצים יותר
מרגישים את הנחת
את השקט שמביא איתו את הרוגע
השלווה הכל כך נחוצה
ובתור קריי-בייבי שהייתה עושה ה כ ל רק כדי לא להיות לבד
ואני חושבת שאלוהים שם לב שנואשות נלחמתי בו
כל פעם מחדש רק לא להיות לבד
לא עם עצמי
לא עם המחשבות שלי
אבל בעצם אני כל הזמן איתם, אז הגיוני שארצה לברוח
ואחרי הרגעים המאוד..לא מנחמים.. שהוא העביר אותי דרכם
כשישבתי בחוץ, על איזה ספסל רנדומלי עם רוח קרה מדי כשהכל מסביב חשוך
הרגשתי הקלה
הרגשתי שהצלחתי לקחת נשימה עמוקה סוףסוף
הנוראי מכל היה כבר מאחור(לא באמת, אבל לרגע זה הרגיש ככה)
וזו כבר לא הפעם הראשונה שזו המסקנה שאליה אני מגיעה
יש סיכוי שאפילו כתבתי על זה פה בעבר
וזה משעשע
ובו זמנית עצוב
וזה… שיעור
שיעור שאני מסרבת ללמוד
Xxx
חייבת שהתחת שלי יהיה אדום ונפוח אלוהים
לא יצאתי למסיבה אחת בפורים(רציתי מאוד סיפור ארוך)
ואני כלכך צריכה את הפורקן
לשבת בתור ולשמוע התראות מכלוב ולא מהנייד שלי🙈
