מחשבות

האויב הכי גדול של האדם הוא איזור הנוחות שלו, וכל עוד נבחר להשאר בו לא נתקדם.

אז…. מכירים את זה שיש משהו שאתם צריכים לטפל בו,

ואתם דוחים ודוחים ודוחים

עד שאתם מגיעים לנקודה בלתי הפיכה?

אתמול מצאתי את עצמי בתחנת משטרה-מועכבת ביחד בן אדם שסירבתי לשחרר ממנו

אין לי איך או למה להסביר פה את כל הסיפור, מה שכן אגיד

בדומה לבידיאסאמ, בחיי היום יום שלי אני מבינה רק בדרך הקשה. רק אחרי שאני נשברת.

הגעתי למסקנה לפני כמה חודשים, שנכון לעכשיו האדם היחיד שאתן לו את הכוח עלי יהיה השולט שלי

בין אם לחנך אותי במקומות שבהם אני לא מצליחה לבד

או לעזור לי להתייצב

או פשוט להיות השפעה טובה עלי

בתקופה ההיא ועד לאחרונה למעשה, הייתי בתקופת הישרדות,

לא אכפת לי איזה גבול חציתם לי

תקפתי

לעומת מי שהייתי בעבר, לא חיפשתי דרך יפה ונעימה

לא חיפשתי נימוסים

לא חיפשתי אישורים

אבל תכלס? השקעתי זמן ואנרגיה בחלאות שלא היו שוות את התשובות השנונות והציניות שלי.

ככה או ככה, מצאתי את עצמי עפה לאן שהרוח נושבת

החיים שלי שלטו בי, ולא אני בהם

הרגשות שלי, המחשבות שלי, הכל שלט בי

חוץ ממני

ובתור האדם חולה שליטה שאני הרגשתי שאיבדתי את חברה הכי טובה שלי.

כי הרי השליטה היא לא רק על החיים שלנו, לא רק על ההתנהלות שלנו,

המחשבות האוטומטיות שלי, הצרכים שלי, הפחדים שלי, הרצונות שלי, רק לי את הכוח לתת להם מענה מלא.

אבל הידיעה של הדברים האלה לא הקלה עלי כשקשה

וכל מה שרציתי זה גוף חם ופועם לידי

אפילו לא מיני

רק להרגיש עטופה ומוכלת כשלא יכלתי להכיל את עצמי.

ואני יכולה להתחיל ולא לסיים לדבר על האדם שהיה איתי

על הרעילות והכאב וגם על התמיכה והנוכחות בלי התנאים

אבל דבר מזה לא משנה, כי כשהייתי צריכה ללמוד להיות לבד סירבתי.

סירבתי שוב ושוב

לא רציתי, הרגשתי שאני לא יכולה להתמודד עם מה שאני מרגישה, 

לא רציתי להמשיך לברוח אבל לא היה לי את היכולת להתנהל אחרת.

ואתמול, כשישבתי מול החוקרת כבר בסוף חקירה 

והיא אמרה ״חייבת לומר שאת נראת לי ילדה מאוד אינטליגנטית שנקלעה לסיטואציה הלא נכונה״

-אם באמת הייתי, לא הייתי פה

-ילדה.

מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד היו אומרים לי שאני בוגרת לגילי, שהמוח שלי חושב כמו אחד שהיה על הכדור פי שלוש מגילי.

ואני.. יושבת בחדר חקירות משטרתי?

אני?

שוחררתי על תנאי, וגם הוא

(לא עברנו על החוק או פגענו באף אחד, הקונפליקט היה בנינו,

אבל לא אנחנו ערבנו משטרה, 

וגררו את שנינו לתחנה, לחקירה, ופתחו תיק לומרות ששנינו סירבנו להגיש תלונה)

אז מעבר לנקודות המשפטיות שלא מסתדרות מצד התנהלות השוטרים, שנניח בצד לעת עתה.

זוכרים שאמרתי שלא הצלחתי לשחרר ממנו?

הוא היה האיזור נוחות שלא היה לי לעצמי

ואתמול הוא נתלש לי מהידיים בכוח

משאיר אותי בלי ברירה אלא להיות מי שאני יודעת שאני יכולה

וצריכה, להיות אני לעצמי.

אז לדחות כבר אי אפשר, אלוהים עשה את שלו.

ובזמן שלא יצאנו מהחיים אחד של השניה, ויעבור זמן ודברים ירגעו

עד אז אני לא אצטרך איזור נוחות אחר, מלבד שלי.