מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי מטילה בהכל ספק
שואלת שאלות ומחפשת תשובות
חופרת וחוקרת עד להבנה מלאה ווודאות.
באופן מודע אני ממזמן יודעת את התשובות
למה נתקעתי עם ההוא כל-כך הרבה
ולמה חזרתי כל פעם לומרות שכאב ולא היה שינוי
למה שם צעקתי ושם ננעלתי
למה הוא התנהג איך שהתנהג
והחלק הכי מתסכל? לדעת את הדברים לא מונע
לפעמים כן, אם מודעים ופיכחים לסביבה ולעצמכם.
אבל לא הייתי בכל אותן הפעמים
וחזרתי לאותם הבורות ולאותם פצעים
מוגלתיים ומדממים
ובדיעבד, אני מבינה שהייתי חלשה
אבל לא רק מולו אלא מול עצמי
ועכשיו הביקורת העצמית עולה… וטיפשה כמה טיפשה
חלשה ופתטית
היה עדיף שהייתי נשארת לבד
וכשזה מגיע לפינות האלה אני מאבדת את המודעות
ברגע שמדובר בדברים הכי עדינים אז גם אני איתם
שברירית
וכל מילה אכזרית לכיווני סודקת אותי עוד קצת
והחלק המפחיד?
כשירדה עלי ההבנה שלאורך כל הזמן הזה
אני שלטתי
אומנם בתוצר הסופי, שתמיד היה כמו שאני רציתי
אבל בדרך? הוא זה ששלט
בלהט הרגע של הריבים המניפולציות וההשפלות
הצעקות הידיים הקללות
נגררתי
ידעתי שזה לא מקומי ולא ברור מה איבדתי שם
אבל אז, הייתי חוזרת
אבל בוחרת שלא היום
זו עדיין התמכרות, התמכרות לסבל
מזוכיזם בצורתו הכי גולמית, הכי מסוכנת
ולומרות שכל מה שאני רוצה זה לשחרר אני מחזיקה את עצמי
מאופסת
כי אם אני לא אמנע את הנפילה הבאה
כבר אף אחד לא יצליח להוציא אותי מהבור הזה.
