לפני שנה. 14 בינואר 2023 בשעה 3:35
אצבעות מחוספסות מטיילות לי על העור
מציירות שבילים לצד נהרות,
פרחים ורודים וצהובים גדלים לי על העור
והוא משקה אותם
מלטף ומנשק עד שיש גינה
מטפח ודואג, תמיד בזמן,
עד שהגינה הפכה ליער ואני במרכזו
אבודה, לחוצה,
עם מצפן שבור ביד שקראתי לו אמון
צפונה? לא, אחורה,
אבל העבר רודף אז אמשיך קדימה
אש, גדולה,
מעלי, לידי
אני נחנקת, משתנקת
והוא מחזיק את המציץ
מחייך ברכות וממשיך להדליק את העצים
אני צועקת
אני צועקת עליו להפסיק
אבל הוא לא שומע, הוא מדליק
אבל הפעם לא אותי
עכשיו כבר אין יער, והעור שלי מצולק
המצפן שבור והמצית? כבר לא תדליק.
