הכרתי אותך לפני שני אביבים,
כשרק גידלת את הזקן, כשרק הורדת את המדים,
כשמזגת חריף לכוסות של אחרים,
אולי מנסיון לשטוף מעצמך כאב של שנים,
היא כבר רצתה ממך טבעת, שמלה לבנה,
ואתה בחרת להסתכל הצידה,
על הילדה החייכנית, האדמונית והעליזה,
שהסתובבה בין כל אותם שולחנות העץ שניקתה
הרעמה האדמונית שלי קיפצה סביבי כמו הילה,
וראיתי אותך מהצד, מסתכל,
כאילו אני לא רואה,
בוחן אותי מכל זווית, מסוקרן, רעב
וכשמבטנו נפגשו האוויר רטט
אתה הדלק, אני הלהבה
אז הנחתי לך לקחת אותי,
לפתוח לי דלתות ולהגשים לי תעוות
נתתי לך את כולי
הייתי שלך
לא לקח הרבה וגיליתי, שהסתכלת הצידה
כי קשה לשמור מבט ישר
עם וויסקי ביחד אחת ואבקה לבנה בשניה
למה להסתפק בבחירה אחת?
אז מצאת טבעת, אחת יפה,
ולי המשכת למכור אשליה,
והיום, כמעט מולך
מטרים ספורים, אבל הפעם אני בוחנת אותך
השיער שלך ארך, נראה כהה יותר
אפל יותר מהפעם שעברה
והבעת הפנים שלך ריקה, קרה
כמו שפגשתי אותך לראשונה
כשהכרתי אותך, הלב שלך היה נבול
סיפרת לי שהיא לא נותת לך את מה שאתה צריך
אמרת שאתה צריך אותי
בחרתי להיות זו שהחזירה אותך לחיים
רק כדי לדעת
שחזרת לאותו המקום
ממנו נלחמת לברוח
אין בי עצב
או כעס
או רחמים
החיים ממשיכים
ובזמן שאני ממשיכה להיות הקורנת
אתה ממשיך למזוג חריפים.
