אמונוגמיה זה מבלבל
מצד אחד, גבולות ושבילים שנועדו לעשות סדר
הפרדה
למנוע כאב ו..בלבול.
הקבן שלי אמר לי פעם שזו הייתה הדרך שלי
״לשנות את כללי המשחק״
אחרי בגידה, ועוד אחת
אחרי סיטואציות שהראו לי שהחוקים לא הוגנים
בעיקר כי כל אחד יוצר את של עצמו.
ואני רק למדתי את החוקים, ניסיתי להבין לאן השחקנים זזים.
ועד שחשבתי שהבנתי גיליתי שכל אחד משחק משחק אחר.
אז.. הוא אמר שלבחור לצאת מגבולות המונוגמיה
לצאת מטיב המשחק 1:1
הייתה הדרך שלי לנסות לשרוד בזמן שהכל סביבי בער.
זו הייתה הדרך שלי להשאיר הכל אותו הדבר
בזמן שאני משנה הכל.
ובעבר זה לא עבד
אולי הפעם יעבוד
אבל אני שוב חוזרת להבנה שהיחידה שאני מנסה לרמות
זו את עצמי.
אני כלכך מפחדת שיהיה לי משהו שאני אחשוב והאמין שהוא טוב
והוא.. ירמה
ואני אשאר ריקה וחלולה שוב.
אז כנראה שחלק בי החליט ממזמן שאם לא אלך על ההכי טוב, ההכי נכון לי, בצורה מעוותת כולשהי אמנע מעצמי את הכאב הזה.
לא אשים את עצמי במצב שבו האדמה קורסת לי מתחת לרגליים.
אבל בכל אדם שאהבתי מצאתי בית, ראיתי בו את הטוב
מנגד לרע
ראיתי את שניהם ורציתי להיות שם בשביל שניהם.
לא כגבירה על סוס לבן, או פסיכולוגית או אמא,
אלא כחברה, כבת זוג, ככתף, כאח יקר (בקטע הכי ערסי)
אז גם כששיניתי את חוקי המשחק לא הצלחתי להציל את עצמי
מאותה הפגיעות, או התחושה שהאדמה תחתי מתפרקת
קרסתי ביחד איתה.
וכנראה אם לא הייתי קורסת איתה לא הייתי רואה את התהום שבו אני שוהה
ומחליטה להחליף את המשחק הקופסא.