|
|
|
למה קשה לי להיות אופטימי.
להביט לשמיים ולראות עתיד
תוכניות , הופעות, אירועים ומצוות .
רוצה כבר לפתוח ת'אוהל
לשטוף את העיניים בטבע , כזה טבעי.
לא אנושי.
להביט באש בוערת ולתהות בפילוסופיות הגדולות
גם הקטנות , שמקיפות .
לעסוק בהישרדות קיומית רב ממדית
לא בזוטות
ליצור מציאות בתוך מציאות .
כי המציאות הזו לא הולכת להשתנות .
לפחות הים והגלים , עוד רגע ויהיו זמינים
אומרים שהחיים זורקים אותך למצבים, גם קשים, עם היכולת להתמודד איתם.
האם זה אומר שאחינו ללאום. אי שם בשנות ה40 של המאה ה20. היו מחושלים מאיתנו בדרכי החיים?
אנחנו ,שזעקות המתים לא הניעו אותנו להחלפה של תפיסה.
שהאזעקות והטילים הופנו אלינו
הפנינו אצבעות לכל האשמים והאשמות.
האם זו הייתה דרכם של יהודי גרמניה ופולין
האם הם הצביעו על אנשים או אלוהים. כמקור לכל הצרות שבאו עליהם
או שבאמת הלכו צאן לטבח כגברים חלולים, נשים מרצות וילדים תמימים.
השנים חולפות מאז הזוועה שעצרה את סיבוב הכדור והביאה גברים אמיצים ונשים מדהימות
לשבור את כל המוסכמות.
לשכנים להפוך לחסידי אומות לדורי דורות
חיילים פשוטים , עם כוח, למפלצות חסרות מח.
הייתכן כלל, שבגזע האירי יש את כל הסאדיסטים.
כמו שהכלוב הפך עם השנים , לכר דשא לזאבים וציידים.
השנים חולפות,
היום אנחנו נאורים יותר
משכילים יותר
חושבים יותר?
או שמה שמוקרן במסך הקטן הוא כל העולם.
כנראה שמשהו השתבש
כי אנחנו מקבלים המון אסונות
אך עדיין לא הבראנו מספיק
ליצור עולמות.
שקיעת השמש
לא עצרה שקיעת מילים
שנאמרו בטון כזה
בטוח או בחיוך
ביישנות של תעוזה
סקרנות שמציצה
אולי יש משהו מכוער
שמסתתר בין המילים
אני מבזבז את זמני
במחשבות מסורבלות
שם בחוץ
הלבלוב פושט בכול
פריחה אדומה, צהובה
אולי סגלגלה
מרפרפת לי בפינה
העין מסרבת להתקבע
ריחות מופשטים
ענני המכחול מרחפים
משהו בטבע מבעבע
או, אולי זה אני.
אביב יקר
מה התכנון שלך עבורי.
הימים מתארכים
זה נעים
רגע לפני שהשמיים מתכהים
השמש מחליפה מקום
הצבעים נעשים אפלים
המחשבה עלייך
לא עוזבת אותי
מקשקשת את האיברים
חושב איך הידיים
חופנות לך את הפנים
את שוכבת במיטה
נקייה
אחרי מקלחת
נוגעת במשטח הרך
היכן היד תגלוש
איפה הקימור הכי מתוק
מה המשטחים הקשים שאותך מרגשים
האם זה חספוס הפיטמה
שערה סוררת שמדגדגת
אולי הקימור ההוא..
שאת כה מתרגשת כשיד עוטפת.
את מתכווצת על הסדין
אולי פורסת איברים
בהירות על סדין לבן
אולי הכל בכלל מפוספס
לבן , שחום, פס שיזוף
ניגודיות
בין רוך הגוף
למחשבות
בין תמימות המחשבות
לרצונות
נקייה אבל שום ספוג לא ינקה
את האופל שיש בך , מנקר
כשיגיע אדם
שיראה בך יותר ממשטח
יותר מחספוס ורוך
יותר משחור ולבן.
האם יזכה בכל הפירות
ישאר עם השאריות
שאחרים תלו בך
כשצפו בך נמלטת למקום הבטוח
של לבד
הבטחתי לעצמי
שפרפר יופיע מול עיניי
אביט בו עד שיעלם מן העין
כי את האביב הזה לא ארצה לפספס.
שאלתי אתמול במה השקיעה שלי שונה משלך?
האם אפשר להביט באותו הדבר ולראות משהו אחר לחלוטין?
אולי ככה יודעים, שפוגשים את האחת שרואה
או שיודעת מה מושך , מיוחד וחד פעמי,
כי בטבע אין שני.
את כל כך יותר
יותר מקימור
יותר מעור מפוספס
את שלמות
באריזה נחושה
עיניים רושפות
לעיתים גם רכות
כשאת נזכרת
שמקומך תמיד נוכח
גם שאת נוזלת.
רגשות , צרכים, הורמונים,
מילים.
גם שאת מלמלת .
גועשת, בוררת, מחפשת
בטחון.
יש בך הכל,
שמימיות
גדולה מהחיים
לא משנה גודל המחשוף
או אורך החצאית
גזרת התחתון
גם כשהפטמות מגרדות
הרטיבות מחלחלת
מרטיבה
מחפשת את תשומת הלב
באלה שלא יכולים להתמודד עם האמת
בתוך תוכך
יש ילדה
שרואה את העולם כסוכריה
המילים פשוט מופיעות מולי
נרקמות למשפטים
מוסיף סימנים
צרכים מבעבעים
חללים מתמלאים
כי מי רוצה לחיות בעולם ריק
רווח בין ידיים
רווח בין רגלים
רווח.
נשימה של הקלה
אחרי סערה
מסדר את הנשימה
את האיברים שלך סביבי
בונה בך צורה
אחרי חוסר גדול
המתנה
משומשת
מנוקבת
נוזלת
אותי
עור לעור
אגן לאגן
שיער סבוך סביב יד
נשיקה
ששואבת את העולם מסביב
"את לא הולכת לשום מקום"
"זה המקום שלך"
אני עקודה !
הוא עלי , כל כובד משקלו מוחץ אותי
ידיים פרוסות
רגליים מפוסקות
אני מרגישה אותו
"תנשמי"
"תפנימי"
אני לא מצליחה להבין מה עכשיו,
כל נשימה היא מאמץ .
אין לי סיכוי...
צריבה עזה.
אני צורחת לתוך המזרן.
הוא בתוך הישבן שלי
דחיפה חזקה
היד שלו משתמשת בראש שלי כמשענת
לדפיקה הבאה
אין לי זהות
הוא עושה בי שימוש
כשהוא אוסף את מה שנשאר
אני הכי שלמה בעולם
אוסף של איברים,זיעה,זרע ומיצים
משלולית של איברים
נרקם פה חיבור
חיבוק
שחסר לי כל כך.
"תודה" אני אומרת בתוך החיבוק
"לא סיימתי" הוא משיב
אני נרטבת בשנית
מצב סמרטוט.
הצעות לסחיטה?
מלחמה ארורה
