העולם כבר לא פשוט

רק כשאתה מאבד משהו 

אתה מבין כמה זיכרונות יש בך של אותו הדבר

בין אם זה חבר, בת זוג או חבר משפחה

מקל ההליכה של אימא

קיפול החולצה בצורה יפה

סידור הספרים בספרייה

תנוחה מסויימת במיטה

חצי בית ארוז באוטו לטיול

שיר שהתנגן ברגע קסום

היעדר נוכחות בחלל ילדות 

משפטים שנהגו בהיסח הדעת

פינה של מדרכה לנשיקה חטופה

היכן , בדיוק, הרגשתי קצה של אישה

אומרים שריח זה מעורר

זיכרון הכי חזק

בעוד אני זוכר תמונות 

פריימים של חוויות 

עוצם עיניים ורואה סרט בראש

יש גם נקודות 

בזיכרון

שהגישה אליהן טומנת בחובה

תחושה פחות טובה

אך מכל הזיכרונות

החוויות

הסערות 

אלה הן אבני הבניין

שאותי מרכיבות. 

ימי שישי המבוזבזים 

כמה ימי שישי כבר בזבזתי ולא ניצלתי

אחרי כל השנים בהן היום הזה היה מיותר ועבדתי בו. 

עכשיו אני מוצא שזה שהוא פנוי לי

הוא לא מנוצל,

זה זמני כמובן 

יש ימי שישי שמנוצלים כראוי.

מעולם לא הבנתי איזה הנאה יש בשישי

לשבת ולשתות קפה באיזה קניון עבש

בקרית אונו או במרכז המסחרי של מזכרת בתיה

ותגאלו אותי מיסוריי אם תראו אותי יושב באיזה מקום פלצני בתל אביב. רק המחשבה על להיכנס לעיר הזו שאנשים ערים מעורר בי רצון לברוח להרים.

איזה מזל שעגלות קפה באמצע מרבד של נוף לא עירוני . 

צצות

עם בואו של האביב

ככה חיבתי לאי שתייה של קפה

לבוש לא פורמלי 

רצון לפרוע את שיערך (גם להסיט עלה סורר) 

לא מתנגש עם הצורך הבלתי מוסבר שלך לקפאין 

(צורך שהרבה חולקים)

ככה שנינו מחייכים

אני למראה ריצוד השמש בעינייך

ואת לאפשרות לנרמל את היותך לרגליי.

כשאמצא פרח קטן להניח בשיערך

הסומק יתפשט

כי שישי בבוקר בחברה

הוא המהות של הסוף שבוע.

מוזר לי

שכמות הצפיות עולה 

כשום פרסום חדש לא הומצא

מי אתן או אתם שקוראים

בתוך חיי מציצים 

האם המילים מקנות שקט

או יוצרות מחשבה

אולי מחרמנות את הנשמה

האם אתם רואים בי 

משהו שאני לא

כותב מחשבות

מסמן ומפסק

תהיות 

גם תהומות

מדוע אם כך 

תסתפקו רק בלייק?

(טוב לא כולם מסתפקים בלייק ועל כך אני רוצה להגיד תודה)

אני מוצא עצמי נלחם

נלחם בעצבות של היום הזה

כן.. היום עבר. אך העצבות נשארה

אם בעבר האמנתי שימינו כאומה לוחמת המתאבלת על לוחמיה עבר מן העולם בכמויות

השנתיים או רגע שלוש שנים החולפות מציינות מציאות אחרת

כשנפגשתי עם המציאות הזו, לא היה לי ספק שנדע לנצח

אנחנו , הישראלים, לא רואים בפחות מזה כהצלחה.

אך המחיר שאנחנו משלמים כאומה שרק נלחמת עם האויבים שלה 

ולא שוקלת להשלים עם הפערים שבה

הוא גדול.

מבוסס

ומתרחב בעוצמה

כשהבטתי בנו כאומה הגודשת בתי קברות ביום זה

אני מבין שאותה עוצמה שקיימת בנו כדי לנצח את אויבינו המרים ביותר

היא גם אותה תשוקה שמניעה את השיח האלים בתוכנו.

אני מצער על כך שמעטים האנשים בישראל המסוגלים להקשיב לדעות אחר

גם פה, בתוך השטח השחור שלעיתים לא מרגיש מובדל מן העולם

היכולת לקבל את השונה בדעותייך מחלחל גם לכאן.

זה לא הדעות המנוגדות ועוצמת דובריהם שמחלישה אותי

זה העובדה שעצם השיח הוא חסר הקשבה.

אני מרגיש לעיתים שאנשים פסקו לשאוף לעוד ידע

אלא עסוקים בלשמר את הקיים

לעיתים שוכחים פה, שכאשר מישהו מערער את עולמך

הוא אינו עושה זאת על מנת להעלים את קיומך

הוא פשוט מציע נקודת מבט

אני רוצה להאמין שבמלחמות שאנחנו נלחמים היום

נצא מנצחים בכל החזיתות

בייחוד באילו שמפתחות

אני רוצה לראות

אני רוצה למשוך

אני רוצה שהבד יהיה 

במקום הנכון

שתיהיה

יפה ומלוכלכת

עדינה וגסה

רגישה וקשוחה

שתעמוד בכל מה שארצה

ותרקוד לקולו של שיר יפה

שתחבק אותי חזק

ותלחש לי מילים

שנשים לוחשות

לגברים

כאלה שעומדים במילים

עושים מעשים

שומרים

לב רחום

נפש איתנה

קימורים ונחלים

אישה

רכה וכובשת

פטפטנית ואי של שקט

מספרת סיפורים 

חידות והגיגים.

סקרנות

נחישות

רצון לגלות

מתפתלת ונמתחת

לפי קוטר הטבעת 

חספוס החבלים

בעיניה הוא דבר נעים

עוד נגיעה

של עלים ירוקים 

סוג של אלה

אך לובשת תמיד

תחפושת אנושית

משקיפה

אך שוכחת כמה אפשר 

עוד לטעום.

אם אכתוב את זה במילים פשוטות

שני גופים שמכירים

נפגשים אחרי כמה חודשים

יש כמיהה ויש זיכרון

מה יזכה במקום הראשון?

טוב.. אמרתי שאכתוב במילים פשוטות. אז נא להתרכז ואת החרוזים לשים בצד יחד עם ההגיגים.

לשמוע את הקול שלך לראשונה מזה זמן מה

המתיקות שבאותיות והטעם שמלווה את התחושה

זה היה מפתיע בעוצמה.

נשיקה לא באמת מכילה את כל הצורך

גם לא חיבוק

או מציצה

או יניקה ארוכה של געגוע

לריח, לטעם למרקם של חלקי עור 

כמה שיותר, עמוק בפנים.

למרוח אותך במיצי תאווה

שיוצאים עמוק מאיפה שהזין שלי היה נמצא

כשאת מחזירה נשימה זה לא כדי להפסיק

אלא להמשיך

כי מרגיש. שם.

נעים ושקט. שלם וממלא.

אך הרעב לכאב, למבט בעיניים

לא שלם. אך משלים. 

כשהסטירה האמיתית הגיעה.

גם כאב הפטמות  

שרק קורצות 

מוצא את האצבעות שלי נמשכות

חייב, פשוט חייב.. לראות את הכאב בעיניים שלך

שוב, יש שם פחד, אבל יש גם אמון. 

המון רצון להכיל ולתת מקום לצורך האפל שבי.

מעלה בי את החיוך 

שאת כה צריכה

חיוך של אישור שאת עומדת במשימה

כי את רוצה להיות כל

ולא כלום

להיות כלי

אישה

להיות הנאה בהתגלמותה

להיות חימר תחת ידיים.

צרכים. רצונות. תחושות.

בפקודות הקצרות שנתתי בקולי

הרטיבות בין רגלייך 

(גם בין אוזנייך)

רק התפשטה

כשגמרת מספר פעמים לקול פכפוך עמום לכאורה

מכות מדויקות על הדגדגן, מספיגה את התחתונים למכביר

אבל עבורי זה היה קונצרט רווי כלים.

עבורך , היית צריכה רגע לנשום 

כי עבר זמן מה ואת לא קופסא חד פעמית

רוצה

ועשיתי בך לא מעט,

לא מספיק, 

אך כשהגעתי לסיפוקי.

קרה דבר מה. לא כל הביריות יסכימו איתי

מעניין, מסקרן בתחושות וגם.. 

לא צפוי, מפתיע..

אוי..

כמה שאני אוהב הפתעות.

כשאני רק מזיז את הראש או האגן

קונצרט משוכלל.  

כוס קרח

מה לה ולמעשה

דינה לקרר

משקה

אך מדוע כשאני מביט בכוס קרח

דמיוני מפליג

לקור שפושט בך

באיזורים רגישים

פטמות יקבלו יחס מלא

קוביה לכל פיטמה

דינה להשאיר כתם של תחושה

כי בסוף הקור יכבוש 

קצוות חדים על בד לח מספיק

כמה תחזיקי שאשפוך את המים הקרים 

על בטן זועקת  קרני השמש, משזפת

אצבע או קרח

ילטפו שפתיים רעבות 

אולי קצת דואבות

כי תשוקתך אלי

תמיס כל סלע קר

שיעמוד בדרכך

לשדוד את אוצרותיי

החבויים בפנים

ב...

שוכב כאן במיטה במלון

חושב על השתקפויות בזגוגיות 

כל המקומות שאוכל להביט בך

שאת באקסטזה שלך

בין אם אדביק אותך

לזגוגית המקלחת

אבחש בך

בעודך ממלמלת

משפריצה עצמך

על רצפה מבריקה

קורסת לתוך שלולית 

יצירה רוטטת

מחוללת

אולי 

כשהכל מחשיך

את הראש אדפוק בזגוגיות החלון

אנחותייך ייתגבשו 

אדים , הדים

אולי גם שכנים מציצנים 

אולי

אפשיט אותך מול מראה

אחרי שצעצוע רטט בתוכך 

ארוחה שלמה 

מספר מנות

כמה אנחות נסתרות

מביכות 

אצפה בך נבוכה 

מיישרת מבט 

אל גוף חלבי

גשמי

תחת ידי.

שיחה אינה מתקיימת בשלבים

היא מתפתחת כיצור חיים

יש מכשולים, 

מקומות חשופים

איזורים שאינם מאירים פנים

אך מה אנחנו אם לא יצורים

רבי שיח ומרכיבים

את השיחה עם הרופא 

לא ננהל עם מכר לעבודה

שיחה עם אימא של הילדה בגן

לא תשתווה לשיחה לאור מרצד

האם שכחנו להביע את עצמנו במילים?

או שהתמכרנו לפרצופונים?

ממתי לתאר מצב נתון 

כמו חיוך או צחוק מלוא הגרון

הפך למיותר.

אני שמח

כי כשהמוזיקה מתנגנת

אנשים מצליחים לשכוח

שאין שום רע

בלהראות את טבע האדם

מגיב לצלילים שמניעים את הגוף

מרעננים את הנשמה

היא נתנה לי את הבחירה

לא רק על פיסות גופה

על כמות האוויר בגרונה

על אורך פס הרוק שנזל

על הטעם לסגור את הפה 

לשון, אצבע , איבר

נכנס ויוצא ,מקציף

אם זאת משקיט

את הרעש החיצוני

את המחשבות. 

נותן לגלי האורגזמה 

לעלות 

להקיף 

את הדופק להעיף.

אוי!

זה כבר לא תחתון 

אלא סמרטוט

בואי ונגבי את שאריות

האחריות 

לרגע היית

לא אישה,

כלי,

לסיפוק.