העולם כבר לא פשוט

לילה ראשון שאני הולך לישון עם הידיעה שסימנת אותי.

מעניין על מה אחלום,

כי כל כך חיכיתי לזה.

תודה

שהענקת לי

את הזכות הזו. 

גם לפצצת אנרגיה צהובה כמוני

לפעמים נגמרת האנרגיה.

רק עוד סוף שבוע אחד..

ואז אנוח...

מאמינים לי?

קצת יומרני מצידי לחשוב שמה שלא צלחתי במנות אחרות,

פתאום אצליח במכה הראשונה בסלט.

אם אני מביט בזיכרון, הייתי עושה בדיוק אותו הדבר, פלוס מינוס עגבניות וגבינה.

הייתי מכין את הסלט הזה שוב ושוב.

כל התהליך היה נהדר

המחשבה מה לקנות.. 

החנייה והכניסה לסופר.

בחירת המוצרים והירקות.

לדמיין איך אכין ומה ייחתך ומה לא.

אבל להכין סלט זה.. 

זה היה מהות היום שלי .

#אין מקצה שיפורים , תזכור. הכל או כלום. תיחיי או תיפול , פעם אחת.#

ואחרי.. היה סוג של חלום, אבל לא ישנתי. ובכל זאת, חלום להרגיש ככה.

לידך.

#יש להתייחס לכל המרכיבים כסלט אמיתי ולא מטאפורה (המתרגם)#

הלכתי לישון במחשבות עלייך

ורגע לפני שהתעוררתי  חלמתי עלייך.

חלום מורכב

פנטזיה

עם נגיעות

ושייכות

ואינטמיות

שאני לרגלייך

ואת מעלי

חשופה

ולא רק פיזית.

אני עולה במדרגות על ארבע, ואת.. עולה לצידי.. ואת מרגישה שקשה לי. אז את נצמדת אלי ברגלייך,

וככה אני עולה ומרגיש את הרגליים שלך מתחככות בי בזמן ששנינו עולים במדרגות. אני לא מתאפק, מרים אליך מבט ואת מורידה אלי גם . ואני מנשק אותך ככה בבטן ואת מלטפת את ראשי.

היה גם רגע, שאני ואת שוכבים אחד ליד השני

ואני מנשק אותך, על הלחי.

את מסתכלת בעיניים שלי ואומרת 'לא בפה' ,ואני משיב 'רק בלחי' ואני מחייך ושם לב שאדמומיות מסויימת בלחי שלך שאי אפשר לטעות לגביה, או אולי אני מדמיין אבל זה לא מפריע לי כי אני מאושר.

כי מה שקורה אחרי זה שאת מסתובבת, 'אתה נוחר?' ואני מתפוצץ מאושר כי אולי, אשאר לצידך ואנחור. צמוד צמוד לגוף האלוהי שלך. הגוף שאני חולם בדמיוני לחמם ולהגן עליו. לילה שלם! 

אני מתעורר

ומבין מה קרה.

פנטזיה ראשונה,

על מצבים שמעולם לא אמרתי בקול רם.

אני מתחבט במיטה, מתנשם בכבדות,

לא באמת רוצה לקום ולכתוב זאת 

לא באמת פוקח את העיניים ומכיר ביום החדש

רוצה לחזור, לתחושה הזו.

שלך.

ביום שיסגר שער ביתי,

הוא היום בו יסגר שער ליבי

כאב

שנעשה על ידי אחר

הוא הכאב אותו אני מחפש.

בין אם הכאב נעשה על ידי לאחר

או

על ידי האחר/ה לי.

כאב עצמי

אינו כאב

אלא עינוי,

עינוי הוא אובדן הסבלנות.

עינוי הוא אובדן האני.

לפתוח רמקולים 

כבר כמה ימים שאני מתנהג כמו ילד

אני צמא לתשומת לב, ושאני לא מקבל אותה אני מתחיל להתרגז ולהילחם עליה.

שמישהו מקבל תשומת לב, אני מתרגז

התחושות שעולות לי הם לא בקנה אחד למי שאני באמת.

שאני לא מקבל את מה שאני רוצה אני נעלב,

כאילו מדובר בפגיעה ישירה בי ולא בעובדה מוגמרת

ושיש בכוחי לשנות את הגזירה אם רק אתנהג 'טוב' יותר.

האם להיות מבוגר זה לדעת שאתה מתנהג כמו ילד ולהבין שזה לא נכון?

או להיות מבוגר זה לבחור לחזור להיות ילד , כי להתרגז או להעלב כמבוגר זה רציני יותר?

האם העובדה שאני יודע שאני מתנהג כמו ילד, הופך אותי למבוגר?

#אני לא באמת מצפה שמישהו יגיב לי כמבוגר, אבל ילדים מוזמנים לספר#

אני בנאדם

זוג אוזניים 

עיניים

אף

פה

דרכם אני חווה את העולם,

שאר הגוף מוקדש לחוויה של מגע,

כל מגע הוא נפלא. 

ובגבולות הלא ברורים בין שני גופים

שם מתרחש קסם

שאליו אני מכור

אני בנאדם

חורים לי לקבל ולתת 

ואעשה בהם שימוש בבחירה מודעת

זממנו קצוב בעולם הזה

ויום בו לא חוויתי דבר חדש

ביום בו לא למדתי משהו חדש

על עצמי

על אחר

הוא יום מבוזבז

יש אנשים שמסתובבים פה

כל כך הרבה זמן

שניהלנו שיחות יחדיו לפני עשר שנים

פאקינג עשר שנים!!

אתם מסוגלים לזכור מחשבות לפני שנה ? שנתיים?

כמה שונים היינו לפני עשר שנים...

ועדיין אני קורא ומגלה 

שיש עניין.

איזה כיף...

לפעמים

קל יותר להגיד

"די"

מאשר

להגיד

"עוד"