לפני 7 שנים. 9 במאי 2017 בשעה 4:15
איזה כיף זה לשבור דבר יפה.
העולם כבר לא פשוט
"בחלל הפנוי נאבק בעצמי ,מערבולת החושים שוטפת אותי
וכשלווין של אהבה משדר מרחוק
אני קולט אותו גם בבכי גם בצחוק
קסם לא יבוא לעומדים מהצד
לא יפול מן השמיים ברגע אחד "
מבקרים יקרים, הינכם מתבקשים: פחות לייקים, יותר תגובות!
תודה,
ההנהלה והעובדים.
לפני 7 שנים. 8 במאי 2017 בשעה 4:16
לילה של חלומות הזויים
ושוב יקיצה ב6:58.
אני מדרדר לחשיבת לייקים
כאילו שאם יאהבו אותה יותר
החוויה תתעמם ותהפוך לסיפור ולא למשהו אחר.
אתמול באמצע הסופר
קיבלתי את האיום הכלובי הראשון שלי
אין כמו קנאות כדי לגרום לי לצחוק מלוא הגרון
במקום הכי ונילי שיש.
למרות שזה מאד מחמיא, שאני יכול להיות איום קיומי
באמצעות
מילים.
הבית הולך ומקבל צורה
עכשיו יש גם ספה אדומה
היא לא אוסף של מקלות ואבנים
פשוט ספה ללא כתמים.
לפני 7 שנים. 7 במאי 2017 בשעה 18:44
"השמש עולה", את אומרת לי,
ובאמת השמיים נעשים בהירים יותר.
בפיהוק השלישי אני אומר לך שחוזרים, כי מסיבה בפנים כבר אין. רק זיכרון.
את העצירה הבאה אני עושה שהיום כבר נמצא בכל מקום
והשמים צובעים את האדמה בבהירות שלהם.
0600
"אמרתי לעצמי, שאיהיה ג'טלמן ואשן על הספה"
"אם כבר", השבת, "אני אשן על הספה ואתה על המיטה"
"הרעיון , שמישהי תישן לידי במיטה. הוא ..." מוריד את המבט ומסמיק.
"כן?"
"הוא סוג של קסם , עבורי".
"אתה יודע שלא יקרה כלום"
מביט בה בכעס "יודע, דיברתי על הרעיון, אני לא צריך יותר מזה"
"אז יאללה, נלך לישון"
0700
לישון , בשעה שאני פוקח את העיניים בלי שעון מעורר בכל יום של חול.
בימי חול, המיטה לא מכילה עוד אדם. לפחות לא ממשי.
0715
חושב לעצמי
תמיד אני מנהל את השיחות איתך, השיחות הרחוקות שגובות את המחיר האוטלמטיבי שאני יכול לשלם עבורם , מהמיטה.
ועכשיו אני מנהל את השיחה הזו ואת מולי. בלי האוזנייה.
אני עדיין ג'טלמן ומציע לך את השמיכה החדשה. ואני אשן עם הפוך.
"תביא את היד שלך, לא זאתי, השניה."
...
"אפשר עוד פעם"
החיוך שלך, חצי מרוצה חצי זוממת.
"אתה לא מזיז כלום, אחרת זה יגמר"
"הבנת?" (חפץ דומם)
"כן..." נקרע מסקרנות, מהתלהבות ולא יכול לחשוב בקו לינארי ישר.
מה היא הולכת לעשות??
האצבע שלי נכנסת לתוכה, המבט שלי לא מש מעיניה.
נכנסת ויוצאת
לא משריריי שלי.
נכנסת ויוצאת שוב
בפעם השלישית היד שלי נדחפת עמוק לתוך הפה שלי.
מביטה בי יונק את המיץ המתוק שלה.
"אפשר עוד" אני שומע את עצמי אומר בקול רם.
לא מצליח לפרש מה קורה בין העיניים שלך.
לוקחת את היד שלי , האצבע שוב חולפת על פני השפתיים.. טובלת בים המתוק הזה.
הפעם את לוקחת את הזמן... משתמשת בי כדי לענג את עצמך.
המבטים שלנו לא נפרדים
הנשימה שלי מעמיקה
מתרדדת
נשימות קצרות וקולניות
היד שלי מאובנת
מפחד לבגוד באמון השביר שנוצר.
המבט שלך מפלח אותי
מקבע אותי
אני מתקשה להביט בך , נרגש.
זו לא חרמנות
זה לא יצר
זה הרצון לרצות אותך
לצפות בך
מתענגת
מהחפץ שהנני כאן.
האצבע שלי עוברת על הדגדגן הקשה.
וחודרת שוב, עכשיו הפה שלך מפעיל אותי
"עמוק יותר"
מבצע.
"שוב"
מבצע.
"שוב"
מבצע,
בלי אוויר בכלל. סמוק כולי ונאבק לא לקחת שליטה .
לעצור הכל ולהיות לך לכלי תענוגות.
(אין לכם מושג איזה קונפליקט מטורף זה להיות ככה )
"תרד לי"
"מה?"
"אני רוצה שתרד לי"
סוף
לפני 7 שנים. 7 במאי 2017 בשעה 4:22
כוס יין ועוד כוס יין
המוזיקה מחלחלת בעצמות.
אישה יפה, עם מבט נוגה בעיניים וסביבה המון חבלים בצורות שונות
מלופפים בין גידי נפשה.
פוצעים אותה בפטמות, בחזה, בירכיים בפרקי הידיים.
מהרגע שידייה התרוממו. כך גם המבט בעינייה עורפל.
ספאנק ועוד אחד, מעוררים אותה מהחלום
מכריחים אותה להרגיש.
להתעורר,
וליפול שוב אל ענן הספייס.
אישה רוקדת איתך
מוציאה ממך את המפלצת
המפלצת שמשחררת את הידיים ומכבה את המחשבות
המפלצת שיודעת לשקוע בתוכך
ולהפעיל את כל החושים.
"איפה החבאת אותה?" היא שואלת.
ואני רק מחייך,
נהנה לראות את השיחרור.
את המבט .
לשים אותה במרכז החדר
ולתת לה לעוף
ורק
להביט בה, יפה ומשוחררת, פראית ולא מרוסנת.
ללא מחשבות
רק עושה.
את שעשיתי לי במסיבה הזו וקצת לפנייה אני מתקשה לתאר במילים.
איך שהוא, תנועת האצבעות שלך על פניי,
הנוזל שסימנת אותי בו.
מילים יהיו חסרות משמעות .
האצבעות שלך...
מבלות בין רגלייך, מקום אותו אני חושק
ואז.. בתנועת יד עדינה
מורחת אותי בתנועה גסה מאף עד סנטר.
ואני.. רק רוצה עוד ברגע שזה נגמר.
שהאצבעות חולפות ממגע פניי וכל שנשאר הוא הטעם, והריח והמחווה שבפעולה.
ליד הבר...
ברכב...
שצפינו יחד באישה הקשורה..
לעיתים לא יכולתי להתאפק ונכנעתי והכנסתי את האצבעות שלך לפי.
לא כי הטעם שלך היה חשוב לי.. אלא כדי להיות הכי נזקקי למגע שלך.
האצבעות הללו.
מהרגע שראיתי אותן בפעולה,
האצבעות הללו..
שלא יכולתי שלא למלול אותן בעצמי, כבר בשעה הראשונה לפגישתנו הראשונה.
כתמיד, הצורך להתאוורר גמר לנו את המסיבה.
אני יודע, שפרקי הזמן הקצרים שלך בפנים.
במנות קצובות
הוא סוד הקסם.
שעומס החוויה , המוזיקה, הפנים העצובות של חלק מהנשים שם, הגברים המסוקסקים שעושים לך את זה
הזוגות והדינמיקה החזקה בין שולט ונשלטת, בין נשלט לשולטת.
לצפות בהם מהצד
לתת לראש לגלגל מחשבות.
לקלוט כל כך הרבה פרטים
להעביר את הגוף והמחשבות כל כך הרבה מצבי צבירה
אני חרמן
אני מהורהר
אני רוקד
אני בוהה
אני שותה
הולך אני
אני עולה במדרגות
אני משתין.
אני מסומן
אני מריח
אני טועם
אני
את
סוף חלק שני.
לפני 7 שנים. 6 במאי 2017 בשעה 17:16
מרביתנו טועים לחשוב
שיום מתחיל בשעה 7:00 בבוקר.
זה אולי מתאים לסתם יום של חול, אבל..
היום המושלם שלי התחיל בראשית הזמן שלו.
במעבר בין "בדרך" ל"אני כאן" עבר לו יום. והתחיל ממש בראשיתו
(00:25)
חיבוק לא ארוך , סיבוב מקדים בארמון פשוט אורי.
מתיישבים,
נזכרים
מגלגלים
והראש של שנינו עובד בהילוך מהיר.
(1:30)
זמן החלטה.
כן, נלך למסיבה.
(2:00)
כבר "נוסעים במכונית אל עבר הלילה השחור.."
לבושה בדיוק כמו שרציתי, אחרי תצוגת אופנה ממש זריזה.
הישבן בולט למי שיודע להבחין.
הגב חשוף ויש גם כנפיים.
הסיפוק נמצא בפרטים הקטנים
יש משהו מיוחד להגיע למסיבה מאוחר. אתה מגיע מפוקס בעוד אחרים רצים על אדי האלכוהול.
אתה נכנס שהמוזיקה במלוא עוצמתך וייתכן שלעיתים, דופק המקום פועם בעוצמה.
קשה לעכל את כל מה שקורה.
לעיתים צריך לשבת על כיסא ולתת לעוצמות לחלחל בך.
להתאים את הקצב שלך וקצב המקום.
נפלתי
לישון.
מחר חלק ב'
לפני 7 שנים. 1 במאי 2017 בשעה 14:09
לפעמים, שאני רואה טייץ נחמד.. או חצאית שחושפת אני חושב על הרגע הזה.
שכל מה שרציתי זה להמשיך ולבהות בך
או באיבר שלך.
לחזור לתחושה שיש באף, בניחוח שעולה ממנו
והנוזלים הנגרים .
לשלוח את קצה הלשון, לנסות ולהגיע
ללקט טיפה קטנה.
למרות הקילומטרים או המלימטרים הלא מעטים שמפרידים ביני ולבינו.
למרות חוסר הסיפוק המייגע.
אם זה היה גורם לך לצחקק שוב, בקול העמוק הזה.
לעוד כמה רגעים.
כדי לעשות אותך מאושרת , יותר.
ואותי כלי,
ליצרים של עצמי.
לפני 7 שנים. 28 באפריל 2017 בשעה 17:31
כמה זה כיף לגלות אדם מאחורי הבלוג
ובלוג מאחורי אדם.
כמה בלוגים אני קורא במקביל.
צוחק , בוכה, מתרגש וכועס יחד עם המילים.
יש פה כותבים מאד מוכשרים.
יש פה כותבים שהולכים לאיבוד עם המילים.
יש שכאלה קסומים,
ויש שכאלה שכיחים.
יש כאלה ששופכים ,
ויש כאלה שבוררים.
בניגוד לחיים, פה בבלוג תמיד אפשר לבחור את מה שמציגים.
כמה אני אוהב את הבלוגים הארוכים , שלא הורידו בהם את הפחדים, הרגשות, השיאים ונפילות של החיים.
להיכנס לארכיון ולגלות את המילים :" לפני 13 שנים", "לפני 7 שנים".
איזה כיף!
לפני 7 שנים. 27 באפריל 2017 בשעה 20:20
לפעמים, כדי לקבל קצת פרופורציות בחיים.
צריך את הרע
גם שהכל מתחיל להיות טוב לך.
שלום טוב
להתראות רע.
ב-ה-צ-ל-ח-ה
לפני 7 שנים. 24 באפריל 2017 בשעה 16:34
לוקח פסק זמן מהאתר לצורך ארגון מחדש בסביבה חדשה.
שכחתי כמה מעברי דירה זה מעצבן.
ומתיש.
לפני 7 שנים. 19 באפריל 2017 בשעה 20:04
תודה לך, מוזיקה ישראלית משובחת