העולם כבר לא פשוט

המקום הוא ביתי

המיקום הוא מיטתי 

את פרושת איברים

רגלייך מקופלות 

במרחק רב אחת מן השנייה 

נשימך רדודה

"את מתרגשת"

"כן .."

"רואים"

אני רוצה להכניס לך אצבע 

שתבלע מהר

לחקור את הדפנות 

אחרי טיזינג ארוך.. 

הידיים שלך פשוטות לצדדים

אולי אחבר אותם בחבל לקרסול ליצור צורה חדשה מהגוף שברשותי 

לאצבע תצטרף חברה ויחד יגרדו את החלק העליון 

את תתפללי 

תגמרי

תגנחי 

לא תראי את עיניי

תרגישי את מבטי

ותתרכזי בנקודה שבה אבחר ללחוץ 

הסדין יהיה רטוב

הנוזלים שלך ירדו במורד האמה שלי 

שתצטרף האצבע השלישית

את תיהיה בעולם משלך

לא את נגמרת ואני מתחיל

גוף אחד

עונג אחד

זה מאד נוח להתחיל את הבוקר 

בקצב שלך

לא לדאוג לאחר

להנות מרחשי הטבע שהעיר עוד מעט מייצרת לפני שהטכנולוגיה חוסמת את זה 

ועדיין..

חסר.

המלון הראשון של הקיץ

עונג משפריץ..

מכירים את זה שמסתכלים על משהו קרוב ומתמקדים בו

כל השאר מטשטש?

אבל שמרחיקים מעט המיקוד נשאר 

אבל הרקע עדיין מטושטש,  אם כי קצת פחות?

ככה מרגישה לי למידה

שהדברים מתחברים ומתיישבים ועדיין..

יש מרחב , שחלק  בו מתמקד מול העין וחלק עדיין מטושטש

עבורי זו הדרך ללמוד,  

כל פעם להתמקד במשהו אחר ובתהליך הלמידה דברים מתבהרים

כמו שאני לומד דבר חדש

ככה אני לומד איש או אישה

והבלוגים שלכם א.נשים יקרים 

הוא פיצוץ מדהים

כי מילים אפשר לקרוא שוב ושוב והמסקנה תיהיה שונה כל פעם

כמו שעין מתמקדת באובייקט אחר.

לפעמים החוסר תקווה דבק בי

מכל החומות שנבנו בעולם ע"י נשים מדהימות

זה לא גודל החומה, הגובה או העובי שקשה לי

זה ההשלמה של בונת החומה 

שחומה עדיפה על להרגיש

מישהו כתב פה שחומה זה גם כלא למי שנמצאת בתוכה

ואני,רק רציתי לשוחח עם הבנאית,  שהיא תבחר לבנות גם דלת שאוכל להראות לה מה יכול להיות..

הפוטנציאל של החיים 

זה כל כך נדיר 

לצפות ברגעי אושר

בהנאה של שניים אחד מן השניה 

ללא מסכות

ללא מצלמות 

פשוט לצפות בחיוך המרוח

בחיוך המבויש

מהרגעים הללו שהלב נוצר תחושה ולא רגש.

איש שהולך לאיטו,  מתענג על  תחושת המים ברגליו 

אף אחד לא רואה את פניו , רק היכן בחר להניח את רגליו

מתי יחליט לצלול אל בין הגלים 

לתת לקרירות לעטוף אותו ,

רגע שיסתיים שהמוח יחזר לקלוט את הסכנות והיגיון יחזור למלא את תפקידו.

אל תפסיק להיות עצמך

גם אם לא כל אחת רוצה שתיגע לה בנשמה.

לא כל מי שתפגוש, תקרא,תעניין אותך, יכולה להכיל את מי שאתה.

תפנים את זה.

השקט של החושך וסוף החום מתקרב

ללמוד כל יום משהו חדש

זה התחייבות,

החיים לא זורקים עלייך שיעורים שאתה יכול להבין בכל רגע.

צריך לפעמים כמה פעמים לקרוא את השורות כדי להבין 

וכדי להפנים צריך להיות במקום נוזלי, לא יודע כל. 

יש פה אנשים ונשים שמאפשרים ומאפשרות לי לקרוא את הלך ליבם שוב ושוב,

בין אם זה בטקסט גלוי או בהתכתבות.

כאדם שמקדש את הטקסט על המראה, אני לא לוקח את זה כמובן מאליו.

רחשי הלב, עולם הרגשי וגם תלאות היום יום, לעולם לא יפסיקו לעניין אותי.

נוצרה פה אמונה שכל שיח מוביל לסשן או חוויה .

אני גיליתי מזמן.. בימים שאנשים באמת קראו טקסט וגם הקשיבו וחלילה גם הגיבו :)

שטקסט מעשיר אותי

גורם לי לחשוב,להתפתח.

לפעמים אני נתקל בנשמה אבודה ...

כותב לה או לו את רחשי ליבי.

לא תמיד הדלת פתוחה לשיח

בחלק אפילו ההודעה לא נפתחת

החלק הקשה הוא לצפות בדימום המילולי ולא לאפשר הקלה מסויימת.

זה יומרני להגיד שיש בי תשובות לכל השאלות 

יש בי רצון להקשיב וללמוד

אם תרשו לי. 

אולי בשיח שיווצר, אלמד עוד משהו, על נפשו של אחר

וזה יכניס בי נקודת מבט שלא חשבתי שקיימת בי. 

רציתי להגיד תודה,

על ההזדמנות 

מתגעגע לתחושה הזו בלב

שכואב מרוב אהבה 

והוודאות שבאהבה הדדית

להיות הכי פגיע 

ולדעת שהנחיתה תיהיה רכה