לפני שבוע חתכתי את עצמי .
עכשיו כל שנשאר הוא גלד.
אפילו לא תיהיה צלקת.
כמה רציתי לפצוע את הקליפה שלך
ואולי לגלות את הלב ששם.
אבל,
ממך אפילו צלקת לא תישאר,
בחיתוך שיטוטי.
לפני שבוע חתכתי את עצמי .
עכשיו כל שנשאר הוא גלד.
אפילו לא תיהיה צלקת.
כמה רציתי לפצוע את הקליפה שלך
ואולי לגלות את הלב ששם.
אבל,
ממך אפילו צלקת לא תישאר,
בחיתוך שיטוטי.
אולי אכלא אותך בבית.
רק כדי שאשוב תקבלי אותי כמו כלבה טובה.
אולי אשמור אותך לעצמי
ככה שלא אצטרך לחשוב איך אחרים מענגים אותך.
אסדר לך פינה קטנה , עם כרית ושמיכה. כרית עם רקמה מפגרת שאף אחד לא רצה
ושמיכה שלא מכסה דבר , כי אני אוהב לראות את הכוס שלך מציץ עלי בכל מיני תנוחות.
כן, אם אני כולא אותך. את לא ממש יכולה להתלבש
כי גם ככה יפה לך יותר בעור חשוף.
שתיהיה שובבה אצליף בך
ותוכלי לצנן את החום על הריצפה הקרירה
אם תקבלי את פניי יפה אתן לך להתחכך בי שאשב לארוחת הערב
ואולי גם תקבלי חתיכה. רק כי את כלבה טובה.
שאשאל אם התגעגעת, תתהפכי על הבטן ותכשכשי בזנב.
לכל מי שחושב
שככה זה מתחלפים
טועה ובענק!!!!!!
נ.ב. פוסט ציני
אתמול יצא לי לשבת על ספסל בתל אביב
לראות מלא אנשים
מאות, חולפים עלי בחצי שעה.
כל כך הרבה סוגים של אנשים.
בכל זאת שדרות רוטשילד...
זה היה מטמטם!
מצד אחד כל כך הרבה מגוון
מצד שני כל כך הרבה מבחר
איך לעזעזל אפשר לבחור?
למה לבחור?
אהבה?
אולי אם מישהי אחרת יהיה לי יותר טוב?
אולי השנייה תיהיה מושלמת יותר מהראשונה?
יפה יותר?
נשית יותר?
אולי אני מפספס משהו?
החיים קצרים מדי לחרטות!
מצד שני.
אני לא אוהב את תל אביב.
יותר מדי מקומות לאכול בהם, ולא תבחר מה, בסוף נשאר רעב.
אין חנייה.
הכל עולה יותר מדי כסף ובלי סיבה.
צפוף!
אפילו בפאקינג ים.
החול חם מדי כל הזמן, מטקות ,פריזבי ומלא חרא של כלבים ואנשים.
וחוצפה ישראלית.
עכבר הכפר אני.
כל כך יפה לי בגוף עכשיו
עמוק
מעבר לשכבות העור
תקשורת ללא מילים
הבנה של צרכים.
שיכחה של זמנים.
לשקוע בעיניים חמות
ולפחד
ולא להפסיק לחייך
את,
מתגנבת לי למחשבות כל רגע שיש לי
תמימה וקשה להבנה
שמגלה טפח וממהרת לכסות אותו לפני שאפענח
רבה עם עצמך
שלמות שמתגבשת ונעלמת
תמונות קטנות
מופיעות ומתחלפות
מציתות את הדמיון
מקשיחות איברים
מעודדות מחשבות
רוצה ללוש אותך בידי
לפרק ולהרכיב חלק חלק
להבין איך את עובדת
לשמן את המקומות שחורקים
להסיר מכשולים
לשחרר את המוח
להצית את הנשמה
להחזיר את שמחת החיים
ולהגן עלייך מכל העולם
ובעיקר מעצמך
איזה כיף של מסיבה.
ממש עושה חשק לחוות את הדאנגן מחדש..
מוזה, הליין שלך שווה הרבה יותר מ10 שקלים!
לאנשים המיוחדים שעשו לי ערב מיוחד.
תודה.
כן ירבו!
אני אוהב להיכנס מתחת לעור שלך.
האם היחס שלי לפיסטוקים מעיד על הגישה שלי בחיים?
אם אני רואה פתח זה מזמין פיצוח
אם יש פתח קטן אני אנסה אם האצבעות ומדי פעם גם אשלח לשון או שן.
את הפיסטוקים הללו אני ממש אוהב, הכי טעימים.
אם הפתח לא ממש מזמין .
אתלבט,
אכניס לפה ואבדוק אם קל לפיצוח ללא רסיסים.
אם הפיסטוק פגום ובשביל לפתוח אותו צריך ממש להתאמץ. לרוב אני זורק אותו לפח.
כוסאמק!
יש גם כאלה בלי פיסטוק בפנים!
"אני רוצה להיות שם, שם בין הרגליים שלך"
מתמקם.
מרים עיניים ומקווה למצוא את שלך.
"לא, תשעני אחורה. הנה קחי כרית"
"ככה?", שואל
"בדמיון שלי, ליטפת לי את הראש".
מלטפת.
עוצם עיניים
מתמכר לתחושות.
פה זה נעשה מטושטש..
צמא, שלא יודע שובע.
צמא, שלא יודע רוויה.
צמא לשינה מתוקה
צמא לאצבע ארוכה.
סשן שנע בין עולמות.
להיכנע לשינה או להאבק בצורך להכניס כמה שיותר לתוכי.
אני יודע שבשלב מסוים ניסיתי לתפוס משהו.
שהוא לא האויר שנכנס ויצא לי מהפה.
באיזה שהוא שלב הרגשתי אותה מרחפת מעלי
ניסיתי הכל:
שיניים
לשון
להזיז את הראש לצדדים.
בשום אופן לא להרים ופשוט לקבוע עובדה.
רציתי
יובש
יובש בפה
יובש בפה שלא
יובש בפה שלא נגמר.
פוסט לא גמור