אני מתקרב לגיל שתמיד נמנעתי ממנו.
כמובן שבכל עשור יש גיל חדש.
אני לא איש של מספרים עגולים. תמיד צריך להיות שבור באיזה פינה, כדי שיראה מושלם בעיניי.
אני מתקרב לגיל של האמצע עבורי.
כי החיים זה לא בדיוק מה שרוצים, אחרי גיל מסוים אתה כבר מכור לאשלייה שאתה חי בשביל אחרים.
אבל זה לא הנושא כאן.
אני מתקרב לאמצע של החיים.
אני מביט לאחור מזה הרבה זמן. יש בי כעס.
הכעס הוא לא על עצמי ישירות.
הוא אכזבה מהאנשים שגדלתי איתם,
קשה לי לדעת שיש אנשים בעולם שמסתפקים בבינוניות.
שעבורם אין עוד פסגה לכבוש, והכל מישור ארור אחד.
אני רוצה להגיד שהאנשים הללו מאושרים. אבל אני לא טיפוס כזה חי באשליות
ואת השיט שלהם, אני אוכל בעוד כמה שנים.
אבל יש ביננו היסטוריה. היסטוריה שאני לא יכול להכחיש.
יש בי רצון לפרוע את החוב ולהמשיך מהם הלאה.
להתיר את הבינוניות מחיי.
כן, זה יהיר מבחינתי.
כן אני יודע ולא שם זין על מה אתם חושבים עלי.
זה הפאקינג בלוג שלי.
מהר מאד בחיים למדתי אמת פשוטה. אם הגילוי הזה הבנתי גם שרק מעטים מסובבי יבינו את האמת הזו.
לכן אין טעם יותר מדי להסביר אותה לבינוניים.
יש בי כעס ואולי הוא בכלל על עצמי
שהגעתי לגיל הארור הזה.
הגעתי לגיל הזה ולא שיניתי את הפאקינג עולם.
החיים סביבי לא טובים יותר
להיפך , אני דיי בטוח שבעשור הבא לא יהיו אוטובוסים בשבת, או כל דבר אחר.
במקום לצעוד קדימה. כולם צועדים במקום, או גרוע מכך אחורה.
אנשים טובים פה קמים ועוזבים את המדינה.
פעם לא לעשות צבא היה טאבו.
היום , להישאר בחרא של מדינה, חרא של פוליטיקה וחרא של דעות של אנשים זה OUT . או כל מילה מטורללת שהמציאו בטיקטוק.
אני לא מאשים אותם אבל יודע שאין לי שום עניין בחברותם של פחדנים.
יקראו לי בלתי שפוי להישאר פה
יקראו לי ילד עם כפית זהב בפה שלא צריך לדאוג.
אולי באמת אסיים את חיי בבנייה של בקתת עץ אי שם בקנדיים.
אני לא אוהב את הימים לפני יום הולדת.
