לא היה לי ספק, אחרי ההברזה, שלפה אגיע,
לפה יש הרבה מטענים, שככל שחלפו השעות התגלו גם כמה מרבצים לא זכורים מהעבר.
לעמוד מול גלי הכנרת, הקטנים והגדולים, שליוו אותי לאורך הבגרות המינית וקצת אחרי.
לילות של רביצה בדשא, ליד בריכות ואוהלים, חדרי אוכל וכסאות נדנדה.
עוד אי שם , בגיל 15, שמילאתי מחברות שלמות בפנטזיות ומעשיות.
ש25 שנה אחרי התפרצו בכל כך הרבה אנרגיות שמשרות בי שלווה כמה ימים אחרי..
להגיע לחוף עם חבורה של אנשים, שכל מה שאני יודע עליהם זה הכתוב בצ'ט ובשאר דפי הבלוגים, מה קוראים אותו מאנצ'.
עם תכנון בסיסי של מצרכים,
עם אוטו קטן עמוס
עם נפש תאומה במושב הנוסע
ומלא פצפוצי מוח כפוטנציל לשעות הבאות.
אני לא מגיע עם ציפיות, החיים שלי לימדו אותי שכגודל הציפיות גודל האכזבות.
גיליתי על עצמי שאני אוהב לא לדעת, להיות בהווה, לראות את הסימנים, להסיק מסקנות, לטעות, להמשיך לטעות.
הדבר היחיד שחששתי ממנו זה המוזיקה, לא שלנו חלילה, בזה עוד ניתן לשלוט. מוזיקה של אנשים מסביב.
את הכנרת זנחתי משתי סיבות
ישראליות וטראומת עבר רחוקה
יצא המקרה וגיליתי ישראליות ועוד עדות ושלל נקודות המגע בניהם.
עשיתי את ההתאמות, וויתרתי על האלכוהול שזרם בנחת ונועם, שהגיע בכוסות גבוהות עם קש, קרח וחיבה.
חילקתי את המשימות ככה שלא איהיה צריך להיות מעורב יותר מדי ונתתי לעשן להתפזר, בריאות שלי , בחלל ובעיקר בין הזמנים
רגוע רגוע רגוע
שיח מכבד , מעמיק, כולל כל אנשי המעגל
אוכל ומאנצ'ים בשילובים מוזרים.
גיחה לימה השחורה שמולנו, מים שקטים , אין רוח.
מתנפחים ופסי ספוג צבעוניים, גלשן קטן שעבר יותר מדי אנשים שיכורים.
שקט כזה שנוכח. כמו שמיכה עבה, מלטף ומכרבל
תמיד נשאר 2 רגליים על הקרקע, כדי לשמור על הבטחון האישי.
לאט לאט הגופים האנושיים מתאחדים לגוש אחד, כל אחד מקבל כוח ציפה מאחר.
הרגליים מחבקות , העיניים החמות שלך עלי, החיוך שלך מתפרס בחושך ללא ירח נוכח , אבל אני חש בו.
עמוק בתוך הקרביים
מזיז עוד ועוד ענפים ומכשולים ונוגע במקום הכי רגיש שיש בי.
זה לא רק החיבוק
זה לא רק החיוך
זה 5 אותיות שמתנוססות במוחי מזה יומיים .
יש בעולם אנשים במסתובבים בלי להרגיש קירבה אמיתית מהי.
יש בעולם זוגות רגעיים או קבועים , שמתחברים בנקודות מגע ידועות מראש , לפרק זמן קצר או בינוני.
שנגמר הטקס נפרדים וכל אחד מתנהל בגופו שלו.
אך יש אנשים כמוני, שהמגע נפרס על כל נקודות העצבים בגוף.
שתפיסה של תחת לשנייה או קצת יותר, מציתות שרשרת אורות ועצבים לאורך ולרוחב הגוף.
מקצה האצבע הקטנה ברגל ועד למוח הגדול והעסיסי שלנו.
יש שיקראו לזה מנטלי, יש שיגידו מושג אחר. אני קורא לזה פיצוצים במוח ואני מכור לזה.
אני פשוט אורי, מכור לפיצוצים במוח!
אולי הקור של המים
אולי הפיצוצים במוח שחוויתי הוציאו אותי החוצה
אמרו לי החבר'ה, תרקוד , ככה לא יהיה לך קר שתצא.
אז רקדתי,
הופעתי מעצמי, לא משנה איזה מוזיקה , הגוף שלי מצא את עצמו זז,
גם בכיסא,
גם בעמידה,
גם בחוסר תנועה ובהייה בחלל.
קר לא היה לי.
הדקות המשיכו לעבור, הצטרפו לשעות ולאט לאט אנשים פרשו לישון.
לאוהל הגעתי באור ראשון
הימה כבר לא שחורה אלא הפכה לכחלכלה.
נשכבתי לרגע וקמתי שטוף זיעה
שמש לא אמיתית בחוץ אבל חושך כבר לא יהיה פה
יוצא מהאוהל אל קיר כחול שטוח ונוף הרים
תוך 20 שניות המים כבר מרטיבים את הרגליים
תוך 5 דקות אני בשיחה עם זוג זקנים שפעם גרו בגבעתיים
מצחיק איך 'פיצוחים' יש בכל מקום שתלך
רק צריך לפתוח שיחה
עכשיו שכולנו מאוחדים על השיח
קל לקשקש
טיפה לנחם.
לאט לאט האוהלים התרוקנו,
הזבובים והחום ורטיבות המובטחת
אחד ואחת הגיעו המתרחצים של המאנצ'
לטבילה של בוקר לפני ארוחת הבוקר המאד בשרית.
בלילה, ברגע אחד הבנתי...
שהימה השחורה הזו מלווה אותי שנים רבות,
מימי המלונות עם ההורים בחודשי הקיץ
לחופשות הראשונות לבד עם החברים והאוטו של ההורים
ללילות לא מספקים
למוזיקה מגיטרות או MP3 קטנים ורמקולים
המולה של חוף מפוצץ הורמונים
היו גם שנים באמצע, של חשש גדול מכוחה של הכנרת לקחת חיים
החשש נדחק הצידה אבל שהגיעו הבוקסות הגדולות
האוהל המחצלת המנגל והחיבה למים, עברנו למקומות רחוקות. נבדלים. שקטים.
הבוקר הצהרים והנסיעה הבייתה הם בליל של מילים שעוד אכתוב.
לא חשבתי שאוכל להנות ככה מכל כך הרבה דברים חדשים ביום אחד.
מכל כך הרבה רבדים שנפרסים מולי.
כמו מפת כוכבים (באפלקציה מדהימה)
כמו שאלה זהה עם 6 תשובות שונות ו6 זויות שונות של חיים.
תודה לך ימה
תודה לצבעים שנתנו לי פיצוצי מוח להרבה מאד חודשים
תודה לכם, אנשים אמיצים
