מודה,
היו לי הסתייגויות.
חשבתי גם לא ללכת, אחרי המסיבה האחרונה במועדון הזה גגייגר.
מקום גדול, חצר גדולה לעישון.
רחבות פנימיות עם מוזיקה שונה, הרבה מרחב למשחקים. כולל ברחבה המרכזית
המוזיקה הייתה קצבית, בווליום סביר לגמרי, לא כדי לנהל שיח חס ושלום, אבל לא כאבו לי האוזניים לפחות.
את היית יפה לך, בזהב וכחול, עוף מוזר בין כל המלאכיות והשטנים שהסתובבו בשחור.
המוזיקה התחילה לחלחל לתוכי וידעתי שארצה להשתמש עלייך בשוטים המעטים שהבאתי עמי
המבט שלך היה מרוחק, כאילו שכל האנשים הללו לא נמצאים,
כל פעם שהמבטים שלנו נפגשו ראיתי בלבול וכמיהה
כמיהה שכל תשומת הלב תיהיה בך.
שהחלל יטושטש, שהמוזיקה רק תפעול ושאת תרגישי את נחת זרועי.
הגורל בחר ספסל בכניסה
אני בישבנך מפליק ביד פתוחה
בלי יותר מדי חימום
בלי יותר מדי חמאה
מכה בקנבס הבהיר בעוצמה
זיעה מתחילה להצטבר
אנחות כאב חודרות מבעד למילות השיר המתנגן.
לרגע חשבתי שתעמדי בזה.
סימנים קטנים
סימנים של חולשה.