להתרפק על העבר מעולם לא היה כוס התה שלי
אהבתי להביט ולחשוב והיזכר שעוד היה לי על מה
אני מביט על המילים של פעם
וחושב מה הייתי אז שאני לא היום
איפה השתנתי ואיפה התחזקתי וכמובן, איפה איבדתי.
יש לי חברים מגיל 15. אנחנו אוטוטו כבר 30 שנה ביחד
תמיד רציתי להגיד לחבר או חברים "בואנה, אנחנו 30 שנה מכירים, מה אתה מסבן אותי עכשיו עם השטויות שלך"
עוד מעט אני אגיד גם 30
אבל חברים כאלה. זכיתי.
יש גם חברים שמכירים אותי פחות זמן, אבל מכירים אותי עמוק יותר
חברים מהקהילה, שאני לא פוגש כל הזמן
אבל תמיד יהיה לנו על מה לדבר
כי שחולקים שני עולמות שונים כל כך
דיון פילוסופי תמיד יכול לעלות
הבלוג שלי הולך עד לרגע שנכנסתי ופתחתי אותו.
אני לא מוחק פוסטים, אני לא מעלים חלקים מהחיים שלי לטיוטה כי אני לא אוהב אותם
אני מתעד את חיי פה.
בחלקים שאני מוציא מתוכי.
אני לא בורר מילים, אני פולט אותם על הנייר
ככה אני גם רואה את חיי
כאוסף רצונות שאני מבטא בדרכי.
בקרוב אשוב אל הטבע, טבע שאני כו אוהב.
נכון שלעיתים יהיה לי רועש מדי.. אבל תמיד יש את השעה הזו בבוקר, שכולם ישנים, השמש רק מתחילה לצוץ לבוקר חדש
וממש אפשר להרגיש את הטבע משתנה לאור עיניי.
אני מתרגש, כי הרבה זמן שלא צעדתי על הדרך לבדי.
בזמן שלי
בקצב שלי
אם כל הרצון שלי להיות שותף
יש בי חלק שרוצה את הלבד
לבד בארץ קשוחה,
עם מעט פינוקים
וצרכים בסיסים.
לישון איך שבא לי, בלי להתחשב
לעשות בדיוק מה שאני רוצה.
בלי צורך לתעד בצילום.
רק מילים שעוברות ממני לתוך דף עלום וקצת לח מהטל של הבוקר
טוב, אולי אכתוב בטלפון, כי בטח אשכח את כל העטים שלי ברכב.