את הפוסט הזה אני מפרסם באיחור
כי נדבק בי איזה שהוא חשש
שאני מקדים תרופה למכה
או מכה לתרופה
או סתם מחכה למכה
שמשהו או מישהו או סתם הגורל האכזר
זה שהתאכזר אלי כל כך הרבה בשנה שעברה
ימנע ממני את החופשה הכו חשובה , מזוקקת וטהורה
שאני יוצא אליה עם מזוודה קטנה, חשש קל והמון תשוקה
כוחם של צירופי מקרים
כו חזק בחיים שלי
כוח שכזה, מתפרץ אלי לחיים
בכל מיני רגעים מופלאים
כשם שאני מקשיב לצירופים
ככה אני מגיב לאירועים
זה התחיל בקטן, נפש מעניינת מעט לא סגורה.
עם בלוג יפה ומתחדש ומעטה ציניות עם טעם מעניין.
השיחה דווקא קלחה בצ'ט. שם השיחה הייתה מסביב
אבל אף פעם לא אישית,
עלו דברים מתוך הבלוג.
שנינו עברנו הרבה עם השנים. כן.. אני מדבר פה על התכתבות ארוכה
נגיעות בפוסטים ודרישות שלום בין אירועי החיים.
אני לא יכול להניח את הרגע המדויק, אני יכול ללכת להתכתבויות, אבל אין לי צורך ממשי לעשות זאת
שבו הלך הרוח ביננו השתנה.
אך המעבר מהכלוב לטלגרם
הביא איתו גילוי, ששינה את כל העולם.
"אנחנו מכירים, במציאות" - כתבת
היית הבוס שלי לפני 5 שנים!
מפה לשם, עשינו 'פיצוחים'
מודה.. לקח לי זמן
לשחזר את הפנים, החיוך, מבט חמור הסבר ועגלגלות הגוף.
אני לא אדם שמפספס הזדמנות לסגור מעגלים ככה
"כשאת בארץ תבואי, נשב , נעשן , נסיים את העניין בחיבוק"
השבת "צר לי, אין לי זמן עבורך. כשאני בארץ הלו"ז עמוס ואני לא 'סוטה'."
אם ההר לא בא למוחמד..
"אני אבוא אלייך" החזרתי
גם ככה הגיע הזמן שאצא לי לארץ זרה , חמוש במזוודה
ליצור זיכרונות חדשים של לבד על מטוס
אירוע שהפעם האחרונה שקרה, הייתה לפני 20 שנה!
אמממ....
"איך בדיוק אתה חושב שדבר כזה הזוי יקרה?"
"אנחת, אגיע למלון וניפגש לקפה
אם האנרגיה המינית, הקינטית והעוצמתית תיהיה שם,
יש מלון
מקלחת גדולה
ספה
מיטה
ומרפסת קטנה.. לממש פנטזיות של בעילה
לנוכח עיניים סקרניות שלא ממש יכולות להבין שאת גונחת את שמי"
את מה שיקרה בחדר
אשאיר לנשמות האמיצות לפנטז, להתחרמן, לאונן ואולי גם אסכים שיגמרו
אחרי הכל
את שלי לשלוש לילות
בחצות הכרכרה לא תהפוך לדלעת
רק תתהפך לצד השני
לחיבוק צמוד צמוד
של איברים וצרכים.