לפעמים אני מתגעגע לתשומת הלב של העצב שלי בבקרים .
שכתבתי פה את הכאב שלי ודיממתי מילים.
אותם נשמות תועות שנתקלו במילים שלי
קיבלתי פה המון כוחות מאנשים , מנשים , מזרים מוחלטים.
בהתחלה חשבתי שזה איזה שהוא ניצוץ של תקווה
עכשיו אני מבין שזו הייתה הזדהות עם מילה
עצב
כמה הוא רווי בנו. נשמות תועות.
כמה קושי יש בחיים שבחרנו להיות.
הבלוג, הבלוגים , המילים והפסיקים.
בכולם יש המון כוונה. הכוונה. נקודה למחשבה.
לא חושב שיש עוד הרבה מקומות
בהם ניתן לקרוא רגשות בצורה
כו כנה,, כו לירית , כו מופתית.
כותבים פה רגשות טהורים. כאב אמיתי. תהומות עמוקות ושמיים מלאי חלומות
מעבר לחשיפה המוחלטת.
יש חופש בלהניח מילים על המסך
שחור על גבי לבן
אי אפשר לברוח מהתחושות שמפלחות את הלב, בית החזה.
חורצות בכולנו , סימנים עמוקים.
מזכירות לנו, המילים, בשביל מה אנחנו בעצם חיים.
לא אכתוב פה על מניעים רדודים.
על תמונות, על צומי, על גיפ'ים עמומים.
השפה העברית, על חסרונותיה.
עדיין שופעת יופי ואוצרות.
שרבים כל כך שוכחים לגלות.
גיליתי פה שירת יחידים ושירת רבים
גיליתי פה ציטוטים לטקסטים עלומים.
יש פה עומק
יש פה צרכים
יש פה גופים יפים
גם יש פה מוחות חריפים.
ככל שהתקדמתי עם השנים
גיליתי שהפיזי והרגשי כלל לא דומים
עכשיו הצמא הופיע לרמה הגבוהה ביותר ,
אני מחפש לגמוע את האגם אשר טומן בו
את השלל העמוק .
צלילה כזו למקומות עמוקים בעולם הרגש
אינה באה לרבים בטוב
השטחי, המיני, הצורך הבסיסי
אחרי שמילאתי את כל הריבועים
חפץ אני לגשת לשחות במים העמוקים