נתקלתי היום בפוסט שגרם לי לחשוב
האם הטקסט שנכתב כאן הוא בעל אחריות
כשמסיימים מערכת יחסים. זה לא קל לאף אחד מהצדדים.
לכל אחד יש סיבות, תיאורים, רגשות, זיכרונות.
כואבים וכואבים פחות
כשנפרדים.. הרע עולה בגל גדול
כי אנחנו עצובים
גם כשאנחנו צוחקים.
אני זוכר כמה זיכרונות עלו בי כש...
וכמה כעסים עלו בי כשהזיכרון היה עוצמתי.
כשהתעוררתי ממנו המציאות הכתה במלוא העוצמה.
עדיין.. כשהזמן חולף, הזיכרונות לא הולכים לאיבוד
כי בכל הרע שעלה היה טוב. היה כיף. היה אושר.
ההחלטה עדיין נשארה.
עם ההחלטה הזו אני ממשיך לנשום
לנשוף.. להקיא לעיתים מילים , לעיתים למילים יש שובל של רגשות
רגשות שמבעבעים.
אני מאמין שדברים אינם קורים סתם
גם אם פגשנו באדם או אישה
שהניעו בנו איברים ותחושות
הזיזו אבק , עשו להם מקום בתוך הלב, הראש , המחשבות.
החלל הזה שנוצר בהיעדרם
מלווה בהמון כאב, גם הקלה
כי סוף מגיע אחרי החלטה
לא תמיד ברורה כשבעצמה.
זה משעשע..
אם אשאל כל אדם לאיזה תקופה הוא ירצה לחזור בהיסטוריה
יהיה קל למצוא את התשובה
אך אם אשאל אדם לאיזה תקופה בעתיד הוא ירצה להגיע
איזה אדם הוא רוצה להיות
שם.. צריך לחשוב.