ישנם דברים פשוטים שמכים בך בכזו עוצמה מטלטלת שמדירה שינה מעינייך.
על פניו של יום או ערב הייתה מסיבה נחמדה למדי.
שוב מגיע עייף, פוגש אנשים טובים, אווירה טובה, יותר מדי גברים בודדים בג'ינסים.
המסיבה מתפתחת, סשנים מתחילים , אחרי בקבוק מים הראש קצת פחות כואב ומתחיל לו סשן של מספר ידיים, גוף חמים שחוגג יום הולדת ותחושות מעורבות.
אחרי מספר אצבעות וחצי עונג צרוף תחושת הסגירות עלי מתגברת, אני מנסה לחשוב איך אני סוחט עוד כמה שעות מן המקום למענה וצופה בסשן בשכיבה.
רגע לפני שאני גורר אותה הבייתה קופצת לה רוח שטות פעם נוספת, ממצה בי את רגעי הסבלנות האחרונים ומקפיצה להבה מרדנית בה.
מאדם עייף אני הופך לאדם מבולבל, לא יודע מה קורה ומתעצבן על כך.
לא היה מרחק כזה בין שנינו כבר הרבה זמן, אני בצידו של האוקינוס והיא על חוף הים עם חברים מפזזת ומדלגת.
אני עומד במים ומנסה לצנן את הכעס והמבוכה שבי והיא בונה ארמונות בחול ומצחקקת.
באוטו שתיקה...
גם שנשברת, המתחים קיימים.
גם לבסוף במיטה השינה אינה באה למרות העייפות.
היא שוכבת לידי אבל אין בנו את המגנטיות לגעת, יותר סוג של התנגדות שיוצא על השמיכה שעפה לכל עבר.
עכשיו בוקר, היא יפה, השמיכה במקומה , מכסה את גופה העירום, השברירי אולי.
לפני 13 שנים. 28 במאי 2011 בשעה 8:13