לפני 9 שנים. יום שישי, 20 בינואר 2017 בשעה 12:59
אני יכול להבין למה אנחנו , הגברים , כל כך מגעילים.
רגשי הדחייה שאני חובה בימים האחרונים מטפטפים בי רגשות עזים מאד
הרבה קללות בראש , הרבה איומים חולפים לי בין האוזניים ואני מוצא את עצמי כועס.
על פוטניצל שאבד
על מילים שלא יאמרו עוד
אבל,
אני בונה עולם שלם על כך שמי שהיא מושא השנאה שלי בימים אילו היא מושלמת.
כן, אני יודע את הפגמים.
כן אני מודע לחולשות.
אבל כל פעם שאני בונה תסריט בראש הם נעלמים כלא היו. הפגמים והחולשות לא משפיעים אף פעם על התוצאה, על התחושות והרגשות.
כאילו כל פעם אני בוחר במודע להתעלם ממה שלא בסדר ולבנות משהו שלא קיים.
לעזעזל הזיכרון הצילומי שלי.
לעזעזל העובדה שכל הזמן אני צריך פרטים ופריטים שיכנסו לתוך המסך הדמיוני שיושב לי בראש.
אני מניח שרק בעלי אותה קללה/ברכה יבינו על מה אני מדבר.
אולי אני היחידי בעולם עם הבעיה הזו.
אבוי לי...