גם שהדף לבן
המחשבות שלי רצות
אני לא יודע תמיד איפה אני נמצא, למה אני תמיד עם הרגלים על הקרקע ותמיד מקבל החלטות מהבטן.
שאני איתך זה לא באמת ככה
אני מקבל החלטות עבור שנינו, אני יודע שאני מקבל את ההחלטה הנכונה שאני מביט לתוך הנתינה שלך.
שאני מביט לתוך המבט הזה ומרגיש את האצבעות שלך מלטפות.
אני יודע שאני מקבל את ההחלטה הנכונה להכאיב לך שאני מרגיש את הרטט עובר בך
אני יודע שאת מעופפת שהגוף שלך מרפה ונשען
אני יודע שאת שלי ברגע שהידיים שלי נוגעות בך
הנשימה שלך שייכת לי
השדים, שמקננים בתוכך ואת מסרבת לשחרר אותם, שייכים לי.
אני לא מחפש לתקן
גם לא תמיד להכיל
אני מחפש להיות לך אבן נוחה, במסע שהתחיל בערב שישי מיוחד
ערב שלא היה צריך להתקיים ביקום של היגיון שמכיל אותנו.
ההיגיון הזה, שמפריד ביננו למשך השעות או הימים.
ההיגיון הזה שלא ללכת לעבודה
או לטפל בילדים
או לישון
לעצום עיניים ולא להרגיש אותך לידי.
יום אחד אולי נגלה למה כל כך חם ביננו בלילה
בכל זאת אנחנו לא נפרדים
אפילו לא לרגע
עוצרים את הפיפי והנשימות
רק כדאי להיות קרובים.
צמודים
מיוזעים.
גם שאני מרים את השמיכה , עדיין יש חלק שנוגע, דביק ונעים.. רותח.
אני יכול שלא לדבר איתך יום שלם.
אם כי בהודעה אחת את יכולה להניע יבשות ואותי בתוכם לתוך מה שרצית
שיר
מדבקה
או כמה מילים
אני יכול להגיד שאני איתך כי אף פעם לא תיהיה לי אישה יפה כמוך לצידי, לרגליי ולאיפה שאחליט שמקומך שם.
אני יכול להגיד שאני איתך כי את פשוט כאן
אני יכול להגיד שאני איתך כי רציתי
כבשתי אותך, כמו הנדיאטרל שכל גבר צריך להיות אי פעם
נלחמתי בכל החומות וההגנות שלך
ושיכנעתי אותך לצלול לתוך מים שחורים שכל שכתוב עליהם זה פשוט אורי ותו לא.
כי מאחורי הכינוי שנתנו אחד לעצמו. מה בעצם מסתתר?
פשטות.
מקוריות.
או הבטחה להיות טובים יותר.
שאנחנו נכנסים לכלוב , האם אנחנו מורידים או מעלים מסכה
רק שהבטתי לתוך עינייך , שהדמעות נקוו בקצוות ועל החולצה שלי
הבנתי, שזה יקח קצת זמן
אבל הלבבות שלנו מסמנים לנו משהו.
והרגש הזה
האנרגיות,
העוצמות,
מותר וכדאי שלא להתעלם.
מחבב אותך מאד
קעקוע קסום שלי.