כעבור זמן מה נכנעתי לילד התמים בזמן שאני מתעלם מההיגיון, בכל זאת, אהבה.
אפשרתי לה לגרום לי לצלול איתה לתוך עולם שלם והייתי מוכן להתמסר אליה בכל מובן קיים. דאגתי לצרכים שהיא לא ידעה שיש לה, נלחמתי בשבילה את כל המלחמות והכי חשוב, אפשרתי לעצמי להיות פגיע איתה.
באותו רגע מתוק ההיגיון בדיוק הופיע, אחח כמה שהוא אוהב. בקולו האדיש הוא מכריז ״באמת חשבת שהיא גם מרגישה ככה?״ הילד התמים משיב ״כן היא כן רק תן לה עוד קצת זמן״, ״תחכה כמה שתרצה, מתישהו תצטרך להתקדם הלאה״ ענה ההיגיון.
ובמציאות כמו במציאות ההיגיון לרוב מנצח, ובאותו רגע שהבנתי שאני נמצא בתוך המשחק שלה החלטתי לפרוש, אבל מהמשחק הזה יצאתי עם לב אחרון וגם הוא נשבר.
ומאז אני וההיגיון חברים יותר טובים משהיינו אז ואני דואג לשמור עליו בריא כמו על הגוף שלי ושאר תחומי החיים שלי, כי כשנשבר לך הלב המוח דואג לתקן את כל מה שמסביב כדי שאולי ביום מן הימים נצליח לשמור על הלב.
ימים יגידו