לפני חודש. יום שלישי, 6 בינואר 2026 בשעה 5:49
תמר מגיעה לראיון עבודה. היא מזכירה מקצועית, ומגיעה להרשים בלבוש מחוייט וחיוך קבוע על הפנים. היא מציגה את עצמה ושומעת על מטרות החברה והשיחה עם המנהל מתקרבת לסיומה. "חשוב שתברכי כל לקוח ועובד שנכנס. הם צריכים לדעת שאת פה בשבילם" הוא מביט בה בחיוך והיא חושבת שרואה גם תשוקה בעיניו אבל משתדלת להתעלם ממנה. ''שאני.. פה? בשבילם?" המבט שלו ונוסח הדברים גורמים לה להרגיש קצת לא בנוח. חוזרת אחרי המשפט האחרון שלו בהיסוס כאילו מנסה להבין למה הוא מתכוון. ''כמובן שאקפיד על ייצוגיות מכובדת במשרד.'' היא מוסיפה בתקווה שזה יבהיר לו איפה היא עומדת. "יפה . אני שמח שאת מבינה את התפקיד ו...החשיבות שלך למשרד." הוא עונה כאילו זה מבהיר לה את מה שלא הבינה. הבוס מתרומם מהכיסא ושם את ידיו בכיסיי המכנס. נראה שהוא מרגיש חזק מולה. "בואי ואראה לך את המשרד"
היא נעמדת ומיישרת את החצאית הצמודה שהגיעה איתה לראיון. אמא אמרה לה שהיא צמודה מדי אבל היא חשבה שהיא מגזימה. עכשיו הרגישה קצת לחוצה בתוך הבד. היא ניגשת ללכת אחריו כשהוא לוקח אותה לסיור במשרד. הבושם שלו מריח טוב והוא פותח עבורה את הדלתות. אחד העובדים מהם מרים את הראש מהמסך, מסתכל עליה בחיוך, וקורץ כאילו יש להם סוד משותף. הסיור ממשיך והבוס מגיע לאזור המטבח וחזרה לקבלה. "כאן יהיה השולחן שלך. כשכל לקוח נכנס חשוב שתקומי לכבודו, תלחצי את ידו ותשאלי איך אפשר לעזור לו. ברור?"
''כלומר, להציע לו קפה?" היא מבררת.
"אם הוא יבקש - כן. אבל את לא מציעה כלום. רק מסבירה להם איפה לחכות" הוא מניח את ידו על כתפה "ואומרת להם שאת כאן עבור כל דבר שיצטרכו" היד על הכתף מרגישה לה כבדה. היא מרגישה צורך לשבת, במקום זה היא רק עונה ''כן''.
"נחזור למשרד ונדון בכל הדברים האחרונים לפני שתתחילי לעבוד כאן מחר" הוא מוביל אותה חזרה למשרד, מציע לה כיסא לשבת, אבל נשאר לעמוד קצת לידה. מעליה. היא מביטה מעלה אליו, למה הוא נשאר פה? מה הוא עושה? מה יעשה? היא נזהרת לא להגיד משהו שרק יפגע בה, לכן היא שותקת. "את יודעת תמר, את תקבלי כאן את המשכורת הגבוהה ביותר שהייתה לך עד היום. כי אנחנו מכבדים את העובדים שלנו ורוצים בטובתם" הוא נוגע שוב בכתף שלה. "אבל חשבתי לבקש ממך דבר אחד. אם זה בסדר כמובן". ''בטח'' היא עונה מיד, ''מה זה?'' הוא צועד מאחוריה ונוגע גם בכתף השנייה "אני יודע שזה יישמע קצת מוזר. אבל השם שלך..". ''כן?'' היא מגיבה, מופתעת - זה לא מה שציפתה. "האם תסכימי שניתן לך כאן שם אחר? השם תמר פשוט מרגיש לי לא מתאים. דתי מעט''. ''דתי?'' היא חוזרת אחריו שוב, ''לא שמעתי את זה מעולם, אבל בסדר, בשביל המשכורת הזו אתה יכול לקרוא לי איך שתרצה'' היא צוחקת, מקווה שזו התשובה שרצה. היא מרגישה את האחיזה שלו בכתפיים שלה מתחזקת כשהוא צוחק בעצמו, ואז משחרר. הוא מתיישב מולה על השולחן קרוב אליה. עדיין מעליה.
''אז איך רצית לקרוא לי?''
"אני רוצה לקרוא לך מאי. כאן במשרד את הפנים שלנו והפנים שלנו זקוקות לשם מכבד ורציני יותר. כאן יש לך תפקיד" היא מהנהנת בכובד ראש. "מאי. את צריכה להבין שמעכשיו את שייכת למשרד. וכאן יש חוקים שמייצגים אותנו. וחלק מהם הוא הלבוש".
''הלבוש? חשבתי שהתלבשתי מכובד מספיק'' היא עונה בעצב. "שקט מאי. אני מדבר" הוא משתיק אותה ללא כעס, בסמכותיות. "ממחר את מגיעה לעבודה עם חולצה לבנה ומחוייטת, חצאית שחורה. כמו שהתלבשת היום. אבל את נדרשת להגיע ללא חזייה". הוא מחייך ומביט בה "אנחנו עובדים עם לקוחות שצריכים להרגיש בבית כאן ולדעתי בחזייה יש נוקשות מיותרת.''
''אאאני לא חושבת'' היא מגמגמת, ''אני לא חושבת שזה מקובל לקבוע לי מה ללבוש מתחת לבגדים'' היא עונה, אבל הגוף שלה מגיב בחום מיידי ומביך, נמוך בבטן. ''וגם, אתה מבקש חולצה לבנה אבל אי אפשר חולצה לבנה בלי חזייה, זה לא מקצועי''. הוא מתכופף אליה, מביט בה והיא משתתקת. "מאי....מה התפקיד שלך במשרד?"
''אממ מזכירה?, לענות לטלפונים, להכניס אורחים... אה, כן, להיות פה בשבילכם!". הוא תופס לפתע את הלסת התחתונה שלה "מאי..." היא שואפת שאיפה חדה, לא אומרת כלום, מביטה מעלה אליו.
''וואי אם הוא לא היה הבוס שלי, הייתי מתחילה איתו מזמן. איך הוא מדליק אותי..'' מחשבות רצות לה בראש בעוד היא מביטה בו מלמטה. ''אבל מה זה הדרישות האלה?? לבוש? מה זה המשרד הזה? ואיך הוא מרשה לעצמו לתפוס אותי ככה??". היא חושבת את כל זה, אבל רק עונה - ''איה''
"מאי. תחשבי טוב לפני שאת עונה....מה...התפקיד...שלך...במשרד שלי?''
''אני כאן לכל דבר שתצטרכו?'' האחיזה נחלשת והוא מחייך "קומי". היא קמה, וכשהגוף שלו קרוב אליה היא שמה לב לבליטה שצומחת לו במכנסיים. "מה השם מהיום?" הוא שואל. ''מאי'' היא עונה מיד. מסתכלת על הבליטה, לא מסתירה את המבט. לפתע יד אחת שלו אוחזת במותניים שלה. היא לא ממש מופתעת, הבינה שזה מגיע. היא מנסה לחשוב מהר אם זה שווה לה את הכסף, אבל הוא חתיך, אז מה אכפת לה בעצם? כדאי, לא? אולי ככה היא גם תתקדם פה. ממשיכה לחשוב אבל בינתיים לא מתרחקת. ידו השנייה עולה לחזה שלה, אוחזת בו בעדינות. "ואיך תתלבשי מעתה?" הוא שואל. ''חולצה לבנה מכופתרת, בלי חזייה, חצאית שחורה צמודה, כמו היום'' היא עונה בלחץ. ''אבל אדוני, הלקוחות.. הם ... יראו.'' היא רוצה לבכות אבל לא זזה. "מאי לא כאן כדי להפריע. היא כאן כדי לעזור" הוא עונה לה.
היד על החזה גולשת לבין הרגליים שלה, מתחילה לגעת בה. הוא מרגיש שהתחתון רטוב ונדלק ומתעורר כמו חיה "את רואה מאי. הגוף שלך מבין את התפקיד שלך" היא נאנחת ופותחת קצת את הרגליים, לאפשר לו לגעת בה יותר בקלות, ליהנות מהמגע שלו. "גם אם הכבוד המטופש שלך עוד נלחם בזה, כאן את שייכת למשרד" היד שלו אוחזת בין הרגליים שלה ומשפשפת דרך הגרביונים. ''שייכת למשרד'' היא מהדהדת בפחד מעורב בחרמנות. הוא לוקח יד אחת שלה ומניח אותה על הזין שלו דרך המכנס. ובינתיים ממשיך להרטיב אותה. היד שלה הולכת כמעט מעצמה לאבזם החגורה שלו מלטפת אותו על הזין בדרך. היא פותחת אותו ושולחת יד שנייה לעזור עם הרוכסן. "ובמשרד יש לך מקום ומשמעות מאי. לא סתם בחורה. את עוזרת לנו. לי.''
היא נדלקת מהמילים שלו, והמגע שלו נעים לה. הוא חתיך ומריח טוב, והיא רוצה לנשק אותו אבל מפחדת. "ילדה טובה מאי. את רואה שכשאת מבינה את המקום שלך. הכל הרבה יותר שקט וקל" המבט שלה גורם לו לחייך ברשעות, "למטה. עכשיו!" למטה? היא חושבת.
"על הברכיים מאי. הזין שלי מחכה לנשיקה שלך" היא מאוכזבת לנתק את עצמה מהידיים שלו, אבל מתרחקת קצת ויורדת על הברכיים. מורידה לו את המכנסיים, ופותחת פה בחוסר חשק. הוא תופס את הראש שלה ופועל כמו חיה שתפסה את הטרף שלה. הזין שלו נדחק אל פיה החצי פתוח ופותח לה אותו עוד יותר. היא מאוכזבת אחרי שטרח להרטיב אותה כך היא נאלצת לשבת שם כשהמגע היחיד בגופה הוא הידיים החזקות על ראשה והזין הקשה המתדפק על לועה בקצב מתגבר. היא רצתה שיגע בה, היא רצתה להרגיש אותו, להיות איתו. לא ככה. ככה היא מרגישה שהוא רק משתמש בה. היא מדחיקה את האכזבה המוזרה הזו על סקס שבכלל לא צריך לקרות, ומתרכזת בלהרפות את הגרון. היא רק צריכה לסיים עם זה ויש לה עבודה חדשה. הבוס רק מסתכל עליה מלמעלה, נוהם וגומר לה בפה.
"תשמרי על הכל בפה מאי. את היית טובה.''
הוא מתלבש ומושיט לה את כוס המים שלה שנשארה על השולחן. ''נתראה מחר'' הוא מוסיף והיא יוצאת מהמשרד מבולבלת ונבוכה.
סיפור(23)
מיילדום(16)
cnc(2)
משרד(3)
