היום חברה סיפרה לי שמצאו אצלה גוש והיא כנראה צריכה ניתוח להוציא אותו ובדיקות להבין אם זה סרטני.
היא לחוצה, היא מפחדת, ואני? מקנאה.
תמיד הנחתי שזה משהו שכולם עושים, וזו רק בריחה קטנה מהמציאות ולא משהו מזיק. אבל האם באמת גם אנשים אחרים עושים את זה?
אני רוצה להגיד ש''בשנים האחרונות'' אבל כנראה גם הרבה לפני זה, יוצא לי לחשוב לא בחשש אלא בתקווה על האפשרות שאולי אני חולה. ממש חולה, גוססת. אולי יש לי סרטן ויגלו את זה ואז אוכל להפסיק לחשוב על העתיד ורק לעשות מה שבא לי כרגע. לעזוב את הלימודים ולטוס לטייל בעולם, או לאכול המון ולא להתאמן כי למי אכפת אם אמות שמנה? זה כבר לא ישנה כלום. לשכב עם מלא גברים או עם אנשים ש''לא טובים לי'' כי זה לא משנה לא יתפתח משהו גם ככה.
אני יודעת שלכולם יש פנטזיות על לחיות את הרגע ומנסים לאזן את זה עם חיים בריאים. ואני סתם חוזרת ל'אכול ושתה כי מחר נמות'. אבל הגיוני שזה גורם לי לפנטז על מוות קרוב? או כשאני שומעת על משהו כזה לשמוח?
שכחו מזה, יום ראשון למחזור -- לא הרגשנות שחשבתם.