בהספדים וסיכום החיים דיברו הרבה על הקלאסיות שנכנסו לתוך המיינסטרים של התרבות הישראלית (אלא"א, זן נדיר, אקע"ש, אנטרקטיקה וכדו')
אני אהבתי יותר את שירי הרוק המופרעים שלה, השירים הכועסים והדוקרים.
הדיסק הראשון שלה שקניתי היה "פירות אסורים", כיתה י"א אם אני זוכר נכון.
כל מילה ומשפט בשיר הראשון של האלבום, בשירה המיוחדת שלה, במבטא הכבד, באינטונציה, היו דברים שמשכו אותי.
זה מתחיל עם ה-הוא הוא הוא אמר לי, וממשיך עם ללקק ממך את החלב שנשפך, ותזרקי את הנשק שיורה את הפירות האסורים שלך, אוהב אותך אבל מרגיש כמו אידיוט, משחק לפניך את דון קישוט, אסיר עולם בחוץ, בוא אלי ואולי תיהיה משוחרר על תנאי ... וואו.
היום זה שיר מוכר ואהוב, ועדיין מרגש מכל הבלאגן שהיא מתארת.
קליפ עם טעם של פעם.
השיר האחרון בדיסק הוא הגירסה שלה ל"נמל באמסטרדם" של ז'אק ברל (דויד בואי מאוחר יותר, ודני ליטני לראשונה בעברית למילים של דן אלמגור)
שיר מסריח, מלא אלימות מינית ואלכוהול רעיל. הגסות והרוע מרתקים אותך לרמקול. היא עושה אותו מושלם.
מתחיל לאט. סיפור על מלח גוסס בתוך בוץ שתוסס, איש דוחה ומגעיל, מתקדם לסצנות הקאה, אלימות ואונס זונות, והכל נגמר בצעקה גדולה.
תהנו:
ויש עוד
מותק. אחד משירי הרוק הנשי החשובים שיצאו.
עם ה- היית מלקק אותה, מחבק איתה, משחק איתה מטפל לה בחזה.. משפט אייקוני
דממה בחצר והלילה שקט הכבשה ה 200 נרדמת כעת.
זהו.
תודה על הכל.