האות הלבנה

שכחתי מגע אוהב 

שכחתי את השיחות,את המבטים ללא מילים.

שכחתי ריח אחר,ריח של אהבה ריח של תשוקה נכונה ומדויקת.

נאחז באמונה שאת הינך,עוברת כמוני את המסע הזה ונאחזת באמונה שלמה.

שניפגש

שנדע

שנבכה מניגון חסידי ונתענג על מגע של אמת.

שנקבל את עצמנו ואותך, שלא אשפוט ולא ארגיש ששופטים אותי.

שנדבר רטט, פעימת הגוף ופעימת הנפש.

ישראל אלירז 

( קינרס סורי )

הטבע מרפא אותי.

הריח מעורר בי.

הרוח נוגעת ומזכירה לי כמה אהבה יש בי.

אז למדתי בחודשים האחרונים מעט יותר על אהבה עצמית.

למדתי שלעיתים כדאי להתבונן בכנות מוחלטת על הבחירות שלי, ולדעת את עצמי ולהתמודד ולא למצוא פורקן או בריחה.

למדתי לעצור שנייה ולקחת נשימה ולחשוב בבהירות

האם אני רוצה לשלם את המחיר הזה? להזכר בריקון ולא במילוי, ברגע אחרי, בכאב הפיזי, ופי כמה וכמה בכאב הלב שלי, בתחושת גועל ובדידות נוראית.

אני מתגעגע, כן

אני רוצה להרגיש שוב את תחושת הפעימה, כמובן 

אך 

אני רוצה זאת בחברה בריאה, חברה עצמית שלי וחברת האדם מולי.

ברונו- חבר נפש כבר לפחות 12 שנים :)

ערפלתי את עצמי, לא יכול להיות כאן נוכח ביום שכזה.

ממלא את מחשבותיי ברצון להיות משומש , ברצון לספק 

אותך, כן את.

היכן את? 

איני זקוק ליום מעוגן בלוח השנה

אני חווה יום יום את הזיכרון

אני חווה את הריח, את המבט שאיננו, את גופות החיילים שהיו שם בדיוק כמוני, את הרעש, את השקט של המוות, את הצעקות והריח , הריח שלא עוזב

אני חווה את הקושי בפשוט להיות, לחיות, לא לאבד את עצמי לדעת,

אני חווה את הפורקן והבריחה כאן ובכל מקום שקצת מקהה את התחושות , את מבחן ההתמודדות.

לקרוא בחדשות בינת ג׳בל, מחזיר אותי אחורה 20 שנים, לקרוא שהמקום המקולל הזה עדיין נמצא כאן, בחדשות לראות ולא להאמין את האותיות שמרכיבות את המילה הארורה הזו.

ולפעמים, אני פשוט עייף, עייף מלברוח, עייף מלהסביר למה אני נעלם, למה אני מוחק וכותב מוחק וכותב מוחק וכותב

כל מה שאני מייחל זה לשקט רגעי אמיתי, ללא עירום, ללא בריחה למקום שהכי קל לי בו, עירום מילים צעצועים ומחיקה

לאור אין זכות קיום ללא נוכחותו של החושך.

ואני מייחל לעוד אור, לדיוק , לצניעות מרטיטה ופועמת.

( אברהם חלפי)

ללא כותרת / יונה אלון

כָּל הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים

שֶׁלֹּא נָתַתִּי אֲלֵיהֶם אֶת לִבִּי

מְחַכִּים לִי עַכְשָׁו.

אֲפִלּוּ הָאֲבָנִים בַּחֲצַר הַבַּיִת

מְבַקְשׁוֹת מִמֶּנִּי סְלִיחָה

עַל שֶׁהָיוּ שָׁם כָּל הַזְּמַן

וַאֲנִי לֹא יָדַעְתִּי.