חוג של קריאה

כואב לי המסע הזה.

האושר נשכח, כאילו לא היה.

אני צמא להרגיש זאת שוב פעם מחדש.

האם הרוח חייבת

להשאר שם למעלה ? האם הרוח תמיד תפיל אותנו בסערה ?

בדמיוני אני רואה סערה שם, למטה, באדמה היציבה.

שם בהכרות הבסיסית והמדויקת,

שם ניתן גם לשאול על סערות צפויות/ קיימות,

וכמה האדמה זקוקה להן, כך

היא זזה, כך היא מרווה את

צמאונה.

הייתכן שארגיש דיוק, קרקע, רצון לחיבור , להעמיק שורשים, אך יחד עם זאת

לשאול על החורים, על הסערות ? על הרטיבות והנפיחות?

מבלי להרתיע, אלא בהבנה וברטט של פעימה שם למטה

מנסה לדייק

מנסה בכל כוחי,

הצמאון כבר מזמן הפך לעיסת רוק.

איני זוכר אהבה

איני זוכר חיבור

מה כבר ביקשתי?

את השילוב בין הקודש לחול, בין הזכר לנקבה, בין השולט לנשלט, בין הניגון החסידי לצעצוע בחורי.

ישראל אלירז

ישראל אלירז

ישראל אלירז

ישראל אלירז

פשטות בעבודתי 

מזמן לעצמי צבעים חדשים.

צלילים אחרים.

ריח של אדמה בחיי.