לפני 3 שנים. 12 בדצמבר 2020 בשעה 5:02
אוהבת את הכניסה האלימה הראשונה.
כשהיא לא מוכנה, לא יודעת, ישנה או לא מודעת.
אוהבת את הכאב החד, ואת העונג הקהה.
את הפריצה והפלישה שלו לתוכה, את החדירה הקשה והכואבת, הנדחקת והנאבקת לפלס דרך.
היא נהנית להרגיש שהיא שייכת לו במלוא המובן, ושהוא יכול להשתמש בה בכל רגע נתון, כבחירותו וכרצונו.
אוהבת להיות נתונה לגחמותיו ותאוותיו.
היא מתייסרת ומתענגת בנעיצה המפלחת, בהרחבה ובהעמקה הנעשות במכות רפטטיביות אל תוך התוך שלה.
כשבכל מהלומה שכזו הוא מעמיק יותר ויותר, עד למילוי מלא ומיצוי ממצה.
ובתוך כל אלו, מנגנוני הרטיבות והסיכוך שלה מתחילים בפעולתם, ובהדרגה הכניסות הופכות לחלקות ומוכלות, לנעטפות ומתלחלחות.
ובכל פעם שהיא נרדמת לידו, אצלו או אצלה, היא מקווה ומייחלת להשכמה שכזו; נועצת, חודרת, קשה, כואבת, ומטלטת קיום ומהות.
